כמי שזכתה באי אלו פרסים על יצירותיי הדוקומנטריות, וכמי שנבחרה על ידי הנהלת פסטיבל ירושלים להיות אחת מארבעת הלקטורים שנדרשו לצפות בכמאה סרטי תעודה ולבחור מתוכם את שבעת הסרטים הטובים ביותר לתחרות הישראלית היוקרתית. כך קיבלתי את ההזדמנות לצפות בסרט ‘אל סף הפחד’, האמת שהסרט הסנסציוני לא נצפה על ידי אף אחד מהדוברים והעיתונאים למיניהם, לבד מארבעת הלקטורים ומנהלי הפסטיבל. הסרט מנסה להעביר את סיפור האהבה, הבלתי אפשרי, בין לריסה טרימבובלר, בעלה יגאל עמיר וילדותיה מנישואין קודמים. את הבמאי פרנק הרץ, שעלה לארץ ב- 1993, לא הכירו במחוזותינו, הוא מאוד נחבא היה אל הכלים. ברוסיה ובלטוויה הוא נחשב לגאון קולנועי, יצירותיו הוקרנו בפסטיבלים יוקרתיים כ – קאן, ברלין, טורנטו ושאר הנחשבים. הרץ נפטר ב- 2013, את הסרט הוא צילם יותר מחמש שנים. בעיני המקצועיות הסרט עונה על כל הפרמטרים של סרט דוקומנטרי מעולה. פואטיקה של סיפור אהבה.
הסרט נפתח בסצינת הרצח ותפיסתו של יגאל עמיר. הרבה צילומים של עמיר יוצא ונכנס לבית המשפט. אין צילומים שלו מהשנה האחרונה. כל הסרט מתנהל מנקודת מבטה וחייה של לריסה דרך המאבקים המשפטיים להתיר את נישואיהם ואת ההתייחדות. צילומים נפלאים, ראיונות נינוחים לא מתלהמים, ספור שמתגלגל לאט עד שהוא מגיע לילד ינון בן השש. זה היה הרגע שבו הופתעתי. שכחתי מהילד. יגאל מטלפן אליו כל ערב. פעם הוא מספר לו מסיפורי התנ”ך ופעם הוא עונה לשאלת בנו ‘למה אתה יושב בבית הסוהר’? יגאל עונה לו ‘עשיתי מעשה שעליו נענשתי’. הוא לא אומר רצחתי וגם לא אני מתחרט. הסרט לא שינה את עמדתי לגבי מה שאני חושבת על יגאל עמיר ומעשהו הנפשע. אין מחילה על רצח יצחק רבין. וכשרק מזכירים את השם יגאל עמיר רועדות אמות הסיפים. אבל אפשר לעשות את ההבחנה ולומר: הסרט טוב וראוי להקרנה בתחרות. להקרנה הפומבית יש חשיבות דמוקרטית, כי זה הבסיס עליו נשען חופש האמנות, חופש היצירה. אם אנשים ירצו שיבואו, אפשר שאף אחד לא יבוא – אבל תנו לקהל לשפוט. כבר נעשו סרטים על רוצחים. בשנה שעברה הסרט שהוקרן ברוב פאר והדר היה בשם ‘אדם הגון’ לא פחות ולא יותר על הימלר. בקטעי ארכיון מצולם הימלר כאב השנה, בצד הוא רצח כמה אלפי יהודים. סרט כזה מקבל לגיטימציה ומוקרן בכל מוסדות התרבות שנתמכים על ידי משרד התרבות. בעיני זו התקרנפות. מנהל סינמטק תל אביב, אלון גרבוז, רב עם כל העולם והקרין את ‘גנין ג’נין’ ומשרד התרבות לא קיצץ מתקציבו. גם שהוא התעקש והקרין את שבוע הנכבה.
אי אפשר שמשרד התרבות יודיע שבוע לפני פתיחת הפסטיבל שאם הסרט יוקרן השרה רגב לא תיתן את התקציב הפסטיבל שהוא רק – 800,000 שקל. השאלה האם המדינה, קרי משרד התרבות, צריך לממן את הפסטיבל שבו יוקרן הסרט על יגאל עמיר? לדעתי כן. הסרט לא עושה גלוריפיקציה ליגאל עמיר. לב ליבה של חופש היצירה הוא באומץ להראות סרטים שהם לא הכי נוחים לקהל הצופים, אבל הם מעולים. לא יתכן שמשרד התרבות וכל מי שעומד בראשו יהיה מהיום עורך תוכנית של פסטיבל כזה או אחר. לא מקובל שהתכנים האמנותיים יקבעו על ידי משרד התרבות וזאת בעוד אנחנו נלחמים נגד החרם האירופאי המופעל עלינו השכם והערב מתקיים חרם פנימי על יצירותיהם של אמנים מקומיים? אני מבינה שרגב הייתה נתונה ללחצים מכל הקשת הפוליטית. יתכן שהקהל הישראלי עדיין אינו מוכן לראות סרט שבו מופיע יגאל עמיר, דומה למי שחווה את השואה ואינו מוכן שישמיעו את יצירותיו של וגנר בהיכל התרבות מוסד הממומן על ידי המדינה. למה היה צורך באיום של הסרת המימון הכספי? הפתרון שהציעה רגב התקבל על ידי כולם. הסרט יוקרן כמה ימים טרם הפתיחה. עכשיו היוצרים מתלוננים על הנהלת הפסטיבל שנכנעה לתכתיבי רגב. יוצרים יקרים מה ניתן לעשות ב- 9 ימים? יש לכם מהיכן לגייס כמיליון שקל? ואם אכן היוצרים היו מושכים את הסרטים שלהם מהפסטיבל אז מה היה קורה? שום דבר. רגב הייתה אומרת לעצמה ביג דיל, אולי באמת לא צריך פסטיבל? לתיירים שמגיעים לירושלים נכין מצגות על תקומתה ותפארתה של מדינת ישראל.
בכל הפסטיבלים שאני מופיעה תמיד אני נשאלת מי מממן את הסרטים שלכם? בגאווה גדולה אני אומרת משרד התרבות. מעולם לא נפסל תסריט דוקומנטרי של במאי בתואנה שהוא לא מקובל פוליטית. על כך הייתי מאד גאה. בגלל אי מעורבותו של משרד התרבות בתכנים של הסרטים זכינו לסרט ‘חמש מצלמות שבורות’ לסרט של רענן אלכסנדרוביץ -‘ שלטון החוק’ , לסרט של עידו הר – ‘מלון 9 כוכבים’ ולסרטים שלי כמו ‘ אחת בודדת’ ,’מבוזבזים’ ו-‘משפטי חיים’ שאף זכה בפרס הראשון בתחרות בפסטיבל ירושלים. בימים טרופים אלו, כשהגרזן מתנופפת מעל ועל כל מה ששייך, נמצא על יד, נוגע בתרבות מתחיל מדרון חלקלק שאיני יודעת איך מצליחים לטפס ממנו למעלה.
