אביה: שמעתי בדיחה מעולה, אני לא זוכרת בדיוק את הנוסח אבל זה היה משהו כמו – אף אחד לא מתווכח על כך שהטורקים המציאו את הסקס, אבל הצרפתים היו אלו שהכניסו אישה לעניין. שירלי: מה הקשר? אביה: מספרים בדיחות, לא? שירלי: לא כאלה, ברמה. אביה: את אומרת שהבדיחות שלי תת רמה. שירלי: לא, רק ששל חנוך לוין מצחיקות יותר.
מוכר הארטיקים, בחוף הים הדרומי לחוף ירושלים, שואל אותי אם אני מירושלים. אני עונה שלא, והוא אומר שהוא חשב כך כי אני כל כך לבנה, שנראה שלא ראיתי ים מעולם. צחקתי. האמת, זו הייתה הפעם הראשונה שלי בים זה זמן רב. לכבוד החריגה הזו ממנהגי, החלטתי לחרוג גם בנושא הכתיבה, ולכתוב על מאורעות הערב של יום הים. הלכנו לראות את ההופעה ‘אוי, אליאס, אליאס’, מערכונים ופזמונים מאת חנוך לוין, בעריכתם, בימויים והצגתם של שלושה שחקנים מדהימים: דרור קרן, ליליאן ברטו ומוני מושונוב.
חנוך לוין הוא יוצר שההומור שלו, פרשנותו לסיטואציות יומיומיות וביקורתו החריפה גרמו לי להעריך אותו מגיל צעיר מאוד. היפה בהופעה הוא שניכרת גם הפרשנות והביקורת של שלושת המבצעים המופלאים (קרן, ברטו ומושונוב). במיוחד אהבתי את הביצוע לפזמון ‘מה אכפת לציפור’. ביצוע שמפגין גם את הגאונות של לוין, וגם את היצירתיות והיכולות הקומיות הנהדרות של השחקנים. מערכון מוצלח נוסף הוא של אישה (ברטו) המספרת על כך שנישאה מכל האנשים בעולם דווקא לבעלה. זה קורה כי היא נפגשה עם חרופצל, לדוגמה, ולכן כל חייה במסלול חרופצל. אילו הייתה נפגשת עם גרופצל, למשל, חייה היו כולם גרופצל, ולא היה אכפת לה בכלל מחרופצל.
ובעודי צוחקת גם על חרופצל וגם על גרופצל, הדהדה במוחי המחשבה על הדטרמיניזם של שפינוזה ועל האקזיסטנציאליזם של סארטר, כי אולי אפשר להוציא את הפילוסופית לחופשה, אבל אי אפשר להוציא ממנה את הפילוסופיה. ואז הבנתי הכל. זה גורל? זה אידיוטיזם! רוצו.
המופע ‘אוי, אליאס, אליאס!’ / צוותא/ עד סוף אוקטובר