הנה כמה דברים שאנחנו יודעים על נורית קידר, שכל מי שיכול להפעיל מנוע חיפוש יכול לדעת, קידר מפיקה ובמאית מוכשרת שעוסקת בעיקר בתיעוד. היא צמחה בחדרי החדשות של ערוץ אחד בשנות השמונים ועבדה בוושינגטון, היא חזרה לארץ ועבדה עם ה – CNN, לאחר שסיימה שמשה כמפיקה מרכזית בערוץ שתיים כאשר רק קם והיווה אלטרנטיבה כמעט חתרנית בגישתו לערוץ הראשון.
יש מאחוריה שורה של פרסים לרבות פרס וולג’ין על סרט שהפיקה, פרס אמנות הקולנוע מטעם פסטיבל ירושלים, פרס ‘עדשת הזהב’ מפסטיבל הקולנוע הבינלאומי ופרס מפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע וטלויזיה. מאחורי או לפני נורית, תלוי איך ניגשים לזה, יש גוף עבודות עצום שכולל סדרות כמו ‘השמן עם הסוני’, הסרטים – ‘משפטי חיים’, ‘חלום לבנון’ ועוד.
מה שאנחנו יודעים עליה מהיכרות אישית זה שהיא אחת מהאמניות האמיצות ביותר שנתקלנו בהן (או בהם) כיוצרת שחייה הוקדשו לתיעוד היא ממשיכה להביט במקומות בו האינסטינקט ינסה להכריח אותנו להסיט מבט. היא סט העיניים שמחובר למוח שתורם לנסיון להאיר מקומות חשוכים. בניגוד לאנשי תעשייה ולאנשים בכלל מימד החשיבות העצמית לא קיים שם כלל, ללא פוליטיקה של קידום עצמי, ללא אגו ברמה שהיתה גורמת לנזירים בודהיסטים למצמץ נורית היא אמנית אמיתית שחקר המציאות וחוויתה הם כוח ההינע שלה.
אחרי כל המידע הזה אפשר להוסיף את הסיבה ללמה אנחנו משתפכים על יצירתה בפומבי.
ביום חמישי הקרוב, ה28.5 בשעה: 20:00, נורית תפתח תערוכה שנקראת ‘מיטה-מיתה-מיטה’ בסטודיו שוקי קוק, ברחוב רוחמה 11 , במתחם נגה ביפו. בתערוכה יוצגו צילומי שחור לבן. תיעוד אינטימי במדיום קרוב רחוק מתחום עשייתה.
מבלי להיכנס ליחסי קולנוע – צילום נוכל לציין שלא רק שלא משנה מה נורית היתה יוצרת היינו שם, אלא שאנחנו גם סקרנים מאוד תמיד לראות מה היא עושה, כרגיל סביר להניח שנתפעל עד למאוד ונצטרך למצוא דרכים חדשות לשבח אותה עד הפעם הבאה.
