חומת ההפרדה הופכת לאירוע בחייו של האופה עומר (אדם בכרי). פעם הוא מטפס על החומה כדי להתחמק מכדורים ישראליים וניידות כדי להפגש עם חבריו לבצוע פעולת טרור נגד חיילי צה”ל ופעם אחרת כדי שיוכל להפגש עם אהובתו נדיה בת ה- 16. החומה היא מסימניו המכוערים של הכיבוש, של הכוחניות של השליטה הישראלית. ‘חשבתי’, אמר אתמול בהקרנת הבכורה האני אבו אסעד, הבמאי: ‘שהחומה היא ספור נהדר לאהבה. אחר כך צרפתי לסיפור את הפחדים הפרנואידים שלי ולכך התווסף סיפור של בן דודי על החבר שלו שהפך למלשין, הכל יחד התחבר לי לסרט’. עומר ושני חבריו מגבשים תכנית להרוג חייל ישראלי – זהמעשה חסר היגיון אבל הרצון של השלושה לקבל תחושה של שליטה חזק מדי עבורם. הנקמה הישראלית היא מהירה, לאחר מרדפים דרמטיים בסמטאות עומר נעצר, מעונה קשות והופך למשת”פ של השב”כ.
עומר, בן העשרים לחייו, נכנס לסחרור בלתי אפשרי. בכפר כולם חושדים בו, אהובתו נדיה גם היא רוצה לדעת את האמת. החיים הופכים לבלתי נסבלים. הסוף כתוב על החומה, חומת ההפרדה. הסרט הוא נקודת מבטו של עומר. סרט גברי שלאשה בו אין שום משמעות. הנשים אצל האני אבו אסאד שוות כקליפת השום. אין להן דעות, אין להן משקל. הן מבשלות, מגישות קפה, יולדות ילדים. בדיחות על נשים דווקא יש בסרט.
הסרט שנוי במחלוקת, יהיו מי שימצאו בסרט מכת אגרוף לבטן ואחרים שיקראו את זה כמו עוד תוצאה טרגית של אירועים כאן אצלנו. אבל אם הסרט מאדיר גיבור צעיר בגדה המערבית או מרחם עליו כמפסיד בלי אפשרויות – זה מאלץ את הקהל לחשוב על האלימות האינסופיות בשטחים הכבושים. העובדה כי אבו אסד שומר על המרחק ומקפיד שהסיפור יהיה מנקודת מבטו של עומר הצעיר לא תערער את הצופים. הסרט הוא אמין, משחקו היוצא דופן של אדם בכרי (בנו המוכשר של מוחמד בכרי) מעניק רגעים של קולנוע מטלטל.
כמה שנים מאוחר יותר, כאשר עומר מעט מבוגר וחכם מנסה לטפס על הקיר שוב, הוא מוצא שהוא כבר לא מסוגל לגייס את האנרגיה לטיפוס ומתמוטט בבכי. כנראה זו המסקנה הסמלית לחיים צעירים מלאי תסכול.
‘עומר’ זכה בפרס בפסטיבל קאן האחרון במקום הראשון בשבוע הבימאים. תוך כמה ימים נדע אם הסרט יככב בין חמשת המתמודדים לאוסקר בקטגורית הסרט הזר. החל מיום חמישי הקרנות הסרט בסינמטק תל אביב.
