לאור הסערות האחרונות שהותירו כמה סדקים בביצת הרשת, יש לעשות קצת סדר בדברים שנאמרו ושלא נאמרו וגם להתייחס מנקודת מבט עקרונית להבדל בין עדות שלפני חקירה לעדות שלאחר חקירה וגם לשאלת האחריות האישית
מה ההבדל בין נרטיב לעדות שנבדקה? מספר עדויות שמצטברות על התנהלות של אישיות מסוימת (קסטיאל או כל אחד אחר) היא בעלת ערך בהיותה מורה על כיוון שטעון בדיקה ובשלב ראשון: לא יותר מכך. כאן יש להבדיל באופן חד משמעי וחותך בין ‘עדות’ שנחקרה לבין ‘עדות’ שלא נחקרה. כשלעצמה עדות שלא נבדקה היא לא יותר מנרטיב; היא אינה בהכרח אמתית ואינה בהכרח שקרית. ככל שהזמן עובר ואנחנו מתרחקים מהאירועים, אנו נוטים לעטוף אותם במעטפת המאפשרת לנו לחיות טוב יותר עם עצמנו. לכן עדות צריכה בדיקה. לא רק משום שאנשים משקרים לעתים ביודעין, אלא בעיקר משום שלעתים קרובות מאוד הם אינם משקרים, אלא מספרים לאחרים את מה שהם מספרים לעצמם. כולנו מספרים לעצמנו דברים הגורמים לנו להרגיש טוב יותר ולהמשיך בחיינו, ובעיקר להטיל את האחריות על מעשינו על אחרים (הורים, מורים, בני זוג, פרטנרים ועוד). זהו מנגנון מוכר ואין צורך להכביר עליו מלים.
לכאן נכנסת החקירה. בחקירה גורם נוסף אמור לבדוק את הסיפור שלנו, מנקודת מבט של קוהרנטיות, סתירות, חורים וכדומה. זו אינה חוויה נעימה, אבל היא הכרחית בדרך לבירור האמת. לא האמת האבסולוטית שאינה קיימת בעולם, אלא זו היחסית, האמת החברתית. חוסר הנעימות נובע בין השאר מכך שמישהו מטיל ספק בדברינו, ובודק אותם לפרטי פרטים. אבל מה אפשר לעשות? ברגע שמסתיימת חקירה וישנה המלצה להעמיד לדין, זוהי עדיין אינה אשמה, אבל זהו בסיס סביר להפיכה של נרטיב לעדות ממש. רק אז הסיפור האישי עובר מהפך והופך להיות אובייקט חברתי. רק אז אפשר לדון בו באופן חברתי, אם גם עדיין יש להביא בחשבון גם את זכויות הנאשם. לבסוף, רק הכרעה משפטית הופכת את העדות מאובייקט חברתי לעובדה חברתית. זוהי לא אמת אבסולוטית, אבל החברה קובעת באמצעות הליך מסודר שדברים שנאמרו הם בגדר עובדה, ורק אז ההליך תם ונשלם.
בשנים האחרונות העדויות, או הנרטיבים הלא מעובדים, הופכים לעובדות חברתיות עוד לפני שנחקרו, שלא לדבר לפני שנשפטו. ישנן שדולות שלמות הפועלות ברשת בכדי לדאוג שזה יקרה. זהו מנגנון מסוכן ביותר. הוא אינו מסוכן רק לאנשים ההופכים קורבן למנגנון הזה, אלא לכל אישה או גבר הלוקחים בו חלק. כשם שברמה האישית אנחנו זקוקים לפסיכולוג כדי שיעזור לנו להציף את גורמי המעמקים שמתחת לסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ככה ברמה החברתית אנחנו זקוקים לגורם חיצוני שיעזור לנו להפוך נרטיב לעדות. גם האנליזה הפסיכולוגית וגם החקירה המשטרתית עשויות להיות לא נעימות, אבל אלה החיים.
המציאות הנוכחית שבה נשים או גברים פרטיים, הופכים לגורמי אכיפה מטעם עצמם, מציפים את הרשת וחורצים דין לגבי דברים שטרם נבדקו, היא מציאות סהרורית. מציאות וירטואלית. במקום עדות יש לנו הדמיה של עדות. במקום הליך משטרתי ומשפטי, יש לנו סימולציה של תהליך כזה. לעתים אף יש לנו עדויות מצולמות ההופכות להדמיה של עובדות מכוח המדיה, והמדיה – כידוע – היא המסר. זה דומה להבדל בין לתפוס את הגנב במשחק מחשב לבין לתפוס אותו במציאות. קל לתפוס אותו במשחק, ואתה מקבל תרועות חצוצרה ואורות מהבהבים. אבל כאשר לגנב הזה יש שם ופנים, משחק המחשב הופך לתחליף מציאות; וכאשר אנחנו חיים בתחליפי מציאות, המציאות עצמה קורסת. כך, כשם שפייסבוק והרשת יוצרים הדמיה של האישיות ולא יותר מזה, הם אף יוצרים הדמיה של ההליך המשפטי, וקוברים אותו עוד לפני שנולד.
ומלה אחרונה על האחריות האישית. כמו גבר גם אישה צריכה לקחת אחריות על מה שהיא עושה, בין אם מעורבים בזה אלכוהול או סמים, או כל גורם מכהה חושים אחר, ובין אם לא. אם את לוקחת בחשבון חוויה מינית מזדמנת, קחי בחשבון שהיא עלולה להסתיים במפח נפש. אם את מרשה לעצמך להימצא עם מישהו שאת לא מכירה מספיק טוב, תשגיחי על עצמך, או תדאגי שאחרים ישגיחו עליך. מידת תפוצתו של סם האונס היא דבר שקשה מאוד להוכיח, סביר שהוא מסתובב, וסביר שפחות ממה שטוענים. בהנחה שהוא אכן מסתובב, את שותה עם גבר זר? שלמי על המשקאות שלך, קחי אותם מהברמנית או המלצר ישירות ותשגיחי על הכוס שלך. אם את נוסעת איתו לדירתו, או נכנסת איתו לחדר אחורי מבודד – את מעבירה לו בכך סוג של מסר. זוהי האחריות האישית שלך והיא אינה ממעטת כהוא זה מאחריותו של הגבר על כל מה שהוא עושה. תודה.
