והפעם במסגרת ריחות שהם גם מילים או להפך אהב המשורר, רוני סומק, את הבושם או דה טואלט מסדרת הגברים men’s private club של BODY SHOP
לריח שהיה פס הקול של ילדותי קראו יסמין. השיחים גדלו סביב כל בית ועננת היסמין בשעות מסוימות דמתה לתחושה שאלוהים מתיז ריחות טובים לכבוד העולם שברא. בכוונה אני מגביה את השפה, ריח הוא אולי מסוג הדברים שעליהם אסור להתווכח, אבל עד היום לא מצאתי אחד או אחת שיגידו לא ליסמין. אני מרבה בהאדרת היסמין כיון שמצאתי אותו מוסווה בבושם המצוין הזה. הוא מסתתר בין פירות הדרים, ניחוחות חורש רענן ותבלינים כתפוז, מנדרין, הל, סנדלווד ומאסק, ובכל זאת הוא המלך. ואם צריך עוד סיבות לנשיקת היסמין, הרי שהן נמצאות בשיר הבא:

נשיקה
אֶת נַעֲלֵי הֶעָקֵב הִמְצִיאָה בָּחוּרָה
שֶׁתָּמִיד נִשְּׁקוּ אוֹתָה בַּמֵּצַח.
מֵאָז מַבְרִיק הַמֵּצַח כְּמִשְׁחַת נַעֲלַיִם
וּמִבְרֶשֶׁת הַגַּבּוֹת לֹא מַפְסִיקָה לְצַחְצֵחַ
אֶת חַשְׁמַל הָעַיִן, אַחֲרֵי הַפִּצּוּץ
עַל מוֹקְשֵׁי הַשְֹפָתַיִם.
אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַנְּשִׁיקָה הָרִאשׁוֹנָה, לְיַד עֵץ לִימוֹן רֵיק
מֵעָלִים. מִישֶׁהוּ אָמַר לָנוּ שֶׁאִם נְשַׁפְשֵׁף אֶת הַשִׁנַּיִם בֶּעָלֶה יִמָּחֵק רֵיחַ
הַסִּיגָרִיוֹת. לָעֲרָפֶל הָיוּ אָז אֶצְבָּעוֹת דַּקוֹת. צַוַּאר הָעִיר הָיָה רָחָב,
מְסֹרָב חֲנִיקָה וְהַבַּחוּרָה שֶׁרָצִיתִי לֹא יָדְעָה שֶׁרֵיחַ הַלִּימוֹן בֵּין הַשִּׁנַּיִם
לַלָּשׁוֹן נִמְרַח בַּדִּמְיוֹן עַל שְׂפַת הַפָּנִים שֶׁלָּהּ.