פני עצמי מאת: יחזקל נפשי

פני עצמי

Spread the love

פרק שניםעשר מתוך הספר ׳פני עצמי׳ –  חלק בבטרילוגיה מאת הסופר, הדון ז׳ואן והמשורר יחזקאל נפשי הפרידה מאליה ד‘, תחושות מוזרות לעת לילה, אהבתי הכמוסה, תופסני המתכת מוסרים, מסע אל תוך עצמי, הערוץ  השחור מהחזה ומטה, תענית אמת, תהליך יחיד, כיסופים לנעלם, היומן כהד לנשמה, איש לא מבין באמת.

המשורר והסופר יחזקל נפשי צילום: גיל לרנר
המשורר והסופר יחזקל נפשי צילום: גיל לרנר

השעה בה אדם מתחיל לסלוד מעצמו, חש כלפי עצמו חוסר אהבה ממש, היא השעה בה יאבד את זהותו העצמית. ברגע שהוא אינו אוהד את עצמו, או אף, אינו מקבל את עצמו, אז למעשה, העצמי מתבטל כליל. זה תקף כלפי כל אדם ואדם. הדבר מורגש עוד יותר וביתר שאת, באדם שהחולי והמום נוגעים בבשרו והופכים מנת חלקו היום יומית. אין דרך אחרת וזהו אינו עניין שנתון לבחירה כלל. אני חושב שמשום כך גם, היה עליי, בסופו של דבר, להיפרד מאליה שלי. אהבתי את אליה ד’ באמת ובתמים, ואני יודע בבטחה, שאף היא אהבתני. אלא שהיה עליי, בסופו של דבר, לעוזבה, למען שאוכל להמשיך בדרכי ולהירפא. היה עליי להותירה מאחור (או שמא אני הוא זה אשר נותר מאחור? לא אחת חשבתי כך) על מנת שאוכל להתקדם הלאה בלא טרדות ועיסוקים שונים – אף נשגבים יהיו כגון אהבה, כגון אהבת אישה – לעבר ההתנזרות המוחלטת וניצול כל משאבי הנפש שיביאו בסופו של דבר לריפוי גופי החבול. הייתה זו בחירה קשה, כאובה, והיום, יש ואני שואל את עצמי מהיכן היה בי העוז והכוח לומר לה כי יהיה עלינו להינתק איש מרעהו, כנראה לתמיד. גם עתה אין בי המענה. גם עתה, מקץ שנים, אני הוגה בה כבאהבה נשגבת, כמעט חידתית, ומבקש מן האלוהים שימחל לי בחסדו, ויעניק לה את האושר והאהבה, את הביטחון ושביעות הרצון מן החיים, אשר להם היא באמת ובתמים ראויה, בוודאי שיותר ממני, אדם אשר היא כרכה את אהבתה וחומה סביבו והוא בִּקְּשָׁהּ ללכת מעליו. הייתי מבקש זאת בעבורה. לו אך יכול הייתי, לו אך הייתי ניצב אל מול פני האלוהים והוא כמו אומר לי: “עבדי יחזקאל, הנה נעתרתי לך, ואעניק לך את אשר לבך מבקש”, הייתי מבקש כי יעניק לה ממנעמי החיים וממתקם, שישפיע עליה משיפעתו ויעריף עליה מטובו בכל אשר תפנה. הייתי מבקש שלום לה, וכי תשוב ותעסוק באמנות אשר כה היטיבה עמה ואשר היא כה השכילה לעסוק בה. הייתי מבקש לה בעל אוהב אשר ינהג בה כראוי לאישה שכמותה, אשר יכלכל הן את נפשה, והן את כל אשר תזדקק לו אי פעם בבית. הייתי מאחל לה ילדים שחיוכם זוהר כאלומות אור וצחוקם נישא, מבקש כי מי ייתן ויום אחד, אתהלך בחוצות תל אביב ובקרן זווית, על אחד משלטי החוצות המוגהים באור הלבנה, אבחין בכרזה גדולה המורה על תערוכה העולה של יצירות מידי האמנית אליה ד’, ולבי יעלוץ בי נוכח זאת כי אני אדע, שהנה היא השלימה את משאלת לבה והלכה בעקבות אותה אמונה נקייה אשר לה ייחלה ואותה ביקשה לקיים כשהייתה במחיצתי. אליה יקרה לי, אליה מתוקה כל כך, יפה, אנא דעי כי אני מצטער, כי אני מבקש את מחילתך. אנא סלחי לי, שכן לא היה בכוונתי לצערך. לא היה בכוונתי למעול באמונך בי ובאהבה הכנה ובמסירות אשר בם נהגת כלפיי. ובעוד אני עוצם את עיניי עתה, אני כמעט יכול לדמותך בעיני רוחי, לראותך ממש. לראות כיצד שבת לבית הורייך ביום ההוא, דמעות של צער ולב נחמץ על לחייך השחומות, החמודות, הספר אשר רכשתי לך בחיקך, ואת ניצבת בפני אימך אשר יחסינו, מראשיתם, לא היו לרוחה, והיא כמו גוערת בך על תמימותך הילדותית, על כך שהענקת מאהבתך לאדם שכמותי, אדם אשר כפי שהייתה היא טוענת בפניך שוב ושוב, מעולם לא היה ראוי לך. לא באמת. בלב כבד אני רושם עתה כי ייתכן והיא צדקה. ייתכן ומעולם לא הייתי ראוי לאהבתך. ייתכן ואיש אינו ראוי לאהבה כה נקייה, נטולת פניות, כמו זו אשר לך הייתה היכולת להעניק. אך הייתה עת אליה, הייתה איזו עת… האם את זוכרת? הייתה עת, רגעים בודדים, יקרים כל כך, בהם היינו שנינו כילדים קטנים הכרוכים בכאבם ואהבתם, חבוקים, נרעדים אל מול האלוהים והאדם ואנו מאושרים… מאושרים באמת. וטוב לנו. האם את זוכרת את רגעי הקסם בהם לא היה איש מלבדנו בעולם, והיקום התפרש על פני החלל אשר בינינו בלבד? אני משער שכל האוהבים חשים כך מעת לעת, וברגעי הקסם הכמוסים הללו, הבודדים, יש והם חשים כי העולם נברא להם וכמו עומד מלכת אך בעבורם. אך אינני חושב שכך היה זה עמנו. לא, אינני חושב. עתה אני יודע, שהזמן באמת עמד מלכת, קפא על עמדו, ובתקופה בה טרם נכנסתי לחדר הניתוח, עת שכבת על צד מיטתי, סמוכה לי, ידייך מוכתמות בצבע אקרילי דק עם ניחוחות השמן, שפתייך הזהובות בגוון הדבש, זעות מתוך מלמולי אהבה ותשוקה מתוקה, עורך כשיש, מנצנץ לאור מנורת הלילה, או אז, ברגעים ההם, יש והזמן באמת עמד, יש והעולם עצמו בלם את תנועתו והשתומם נוכח אהבתנו. אלוהים אליה, אנא דעי כי אני נוצר רגעים אלה בלבי, ולעולם לא אשכחם, כשם שלעולם לא אשכחך. את האמנת בי ואני האמנתי כי אני ראוי לך. האמנתי בכך בכל לבי. אלא שהיה עליי לעוזבך ולסור לבדידותי, לעבר אותה הבדידות אשר אני כה מיטיב להכירה. אנא הביניני… אנא הביני כי מעולם לא פסקתי מלאהבך, אלא מעצמי סלדתי. כל תחושותיי על עצמי הביעו חמלה, דכי וכאב, מעין אובדן חתרני ונחישות גם. נחוש הייתי בדעתי להירפא, ויהיה המחיר אשר יהא. הייתה זו נחרצות, קול אשר בקע מקרבי ולחש כי יהיה עליי להסתתר בפינה האפלה ביותר של קיומי, עד אשר ארפא ואוכל לשוב ולחיות בקרב בני האדם. כיצד יכול הייתי לאהוב אליה, כאשר את עצמי לא אהבתי, כיצד? כיצד ניתן לחוש אהבה כלל, כאשר אתה מתבונן במראה, וכל אשר נשקף אליך מנגד, מעורר בך תיעוב. בדעתי עולה עתה איזה רגע אחד מבית החולים, רגע בו את פסעת לחדרי בקלילות צעדייך, כצבייה מן היער, עורך שזוף מן השמש הקיצית ומדי הזית אשר לגופך כמו נותנים בוהק משני לגוונו, כהד מאדיר, כמענה לכל שאלות היופי האנושי. אני זוכר בבירור כי כשראיתיך, גל של צער גאה בי והציף את כל מחשבותיי. אמנם החילותי אז כמו שב אט אט למאזן הפיזי הראוי לבן תמותה, אך עוד הייתי מחובר למכשירי הניתור וההזלפה הוורידית, לאינפוזיה, ושלל צינורות שונים, כשרכים, נפלטים וחודרים לגופי. בעת ההיא, אף שמשקלי החל לעלות בהדרגה למשקל נורמטיבי, נראיתי רע ומבוהל כחיה מפוחדת אשר נקלעה באישון לילה בין פנסי מכוניות. אני זוכר כי ניגשת אליי וגופך עטף את כולי בחום, ניחוח שיערך כמי חיים בעבורי. ביקשת לראות את אשר עשו לי, את החתך עצמו, וכיצד הוא נראה, כי באותה שעה, כבר חלפו ימים אחדים. ממש כך, בתמימות, בבוטות ישירה. ואף על פי שאני יודע, בשעה בה אני יושב כאן וכותב, כי כבר ראית את הסטומות החדשות שלגופי, את מעיי, את תופסני המתכת וצינור ההזלפה לניקוז, עוד בשעות בהן הייתי לאחר ההרדמה, שוכב ונתון לחסדייך, לחסדיו של מתן, האחיות, צמרמורת עברה בי כאשר פרמתי את כפתורי חולצתי ופשטתי אותה מעליי. חשתי נכלם וסלידה עברה בי כאשר ידייך שוטטו על המתכת הקרה שהוצמדה לבטני, לעורי, על הסטומות והערכה החדשה עמה אאלץ לחיות. היה זה מעבר לבושה, מעבר לסלידה, ואני חושש עתה לכתוב זאת, אך אולי המילה הראויה ביותר לתחושותיי אז, היא שנאה. שנאתי את עצמי אליה, ושוב, בפעם האחרונה בה הצטלבו דרכינו, בזמן הרחוק ההוא, חשתי את ההיבדלות והניגוד התהומי שבין שני האנשים הצעירים אשר שהו אז בחדרון הזעיר.

 

שנאתי את עצמי ואת אשר אני נתון בו, ובכלל, היו רגעים בהמשך הדרך, בהם כמו נעלמתי כליל. רגעים בהם כמו לא נותר בי מאום, מלבד אולי לחֵמָה, לזעם רב. היינו כה מובדלים, כה שונים. האחת אומרת אהבה וקבלה, חמלת אין קץ, חיות. חיים. ואילו השני, מבקש את ההסתגרות והמנוסה אל עבר עצמו, את המרפא. מראהו כמראה המוות. לעולם לא אשכח את שעת הערב השקטה בחדרי אשר בבית החולים אליה, כאשר הספר אותו ביקשתי ממתן שירכוש למען שאעניקו לך, ספרו הידוע של לואיס קרול “עליסה בארץ הפלאות”, אותו כה אהבת, בידיי. ובשעה בה העברתיו לך, את כמו ידעת כבר, ועוד טרם הנחתיו בחיקך, מבטך קבוע היה בקרקע, ואת לוחשת לעברי כי אומר לך את אשר על לבי, ושאעשה זאת במהרה, טרם לא תוכלי עוד להגיף דמעותיך ותבכי לפניי. הו אליה, אליה. אליה יקרה שלי. אליה יפה. עד מה היטבת להכירני. כמדומה הכרת אותי אף טוב מעצמי. כיצד היטבת לשער? אינני יודע. אף לא עתה. כיצד חזית את הבאות? מופלא ממני. אולם אני אך זוכר כי לחשת, קולך קרוב לבכי, כי בכל פעם בה הניח אדם קרוב ללבך מתנה בחיקך, הייתה זו מתנת פרידה. אמרת: “אני הרי מעולם לא קיבלתי מתנות בעבר, אלא אם המתנות הללו סימנו את לכתי”. ואמנם, כל זאת התרחש כבר מקץ זמן רב. כעת, אני הוא זה היושב כאן והוגה בך. איזה קול חרישי בוקע עתה מתוך לבי, ואני כמו יכול, לרגעים, להאזין לו. אני שומע את קולך אליה. אני חש איזה רגש עתה, שאין לי המילים לתארו. וכיצד אוכל כלל, לתאר את תחושותיי במילים? “אני הרי מעולם לא קיבלתי מתנות בעבר, אלא אם הללו מתנות המסמנות את לכתי”… כך אמרת לי והיו אלו המלים האחרונות אשר החלפנו בחיי ההם, אשר היו חיי הקודמים. ואמנם יכול לבוא הקורא אשר יקרא שורות בודדות אלו, ויאמר לעצמו, מהו הקשר בין המילים הללו לבין מה שמבקש המספר להעביר פה? כיצד הללו מתקשרות לסיפורו כלל? אכן, זו אפשרות. ואולם אילו אכן יתרחש הדבר אי פעם בעתיד, וייגש לעברי מי מן השואלים, אז אשיב לעברו, כי דווקא מילים בודדות אלו הן המשמעותיות ביותר בעבורי, ולהן ערך מיוחד, כי הן משקפות את זיכרונותיי ממך. זיכרונות נעימים ונוגים, כואבים, אשר בזוכרי אותם כעת, אני חש כי לבי נקרע ומתמוסס לפיסות קטנות. הו אליה, אליה, לו אך יכול הייתי לנשק את שפתותייך כבעבר…

*

כל זאת אפוא, התרחש מזמן. נפרדתי מאליה ד’, מן המלאכית השומרת שלי, האוהבת, ואולי היחידה שהייתה לי בחיי. היחידה שהיטיבה להבינני. היה זה בשעת ערב, יום לאחר היותי ניצב על הגג וכמו רחשים זרים ומשונים מתפוקקים באוזניי, מבלי שאני אבין את פשרם. לאחר מכן חשתי מוטרד קמעא. אך הייתה בי גם תחושת ההשלמה האומרת כי כך היה עליי לנהוג, שכעת אני ניצב במבואו של מסע, אליו למעשה איש לא יוכל להצטרף אליי. התמוה בכל זאת, הוא שאין זה משנה כלל עד כמה אהבתי לה הייתה גדולה, שכן כך היה עליי לנהוג בסופו של דבר, ואני האמנתי בזאת. ואמנם חרף כל אשר רשמתי על אליה ד’ עד כה, יש בי הרושם עתה, שכמו עליי להרחיב עליה עוד ועוד. אך לא אעשה זאת. אני יודע עתה, כי מאורעות מסוימים בחייו של אדם, אולי דווקא המאורעות בעלי המשמעות הכבירה ביותר, הם אלו אשר קשים ביותר להבעה בכתב. אני אותירה אפוא בהעלם, במסתוריות, באותה ערטילאיות של יופי נשי חומל, מיסטי, מהם נולדה והגיחה לחיי. אולם אני רק אוסיף זאת; שכשם שחמלה אתנה על אודיסאוס, כך חמלה היא עליי מפגעי האדם באותם רגעי חשכה נטולי מענה, כשאיש לא היה בסביבתי והשאלות נותרו מעורפלות. כאשר הדרך עליה צעדתי, נותרה מובלעת באפלה סתומה כמאחורי לוט, ולא יכול הייתי עוד להתמודד עם נפשי ועם העולם אשר נפרש מנגד. היא באה בחיוכה הנפלא ובעוזה, הגיחה לחיי באחת, ממש כשם שיצאה מתוכם. שם, בזמן רחוק, הופיעה על סף דלתי, נבוכה. אורה הכהה, המהבהב, של מנורת דלת הכניסה שקבועה הייתה בבית הדירות הישן בו הוריי מתגוררים עד עתה, היכן שגרתי אני אז, היה נח עליה במעין אצילות מוחשית. אני חושב שאז נוכחתי לדעת שאותם רגשות אשר אנו מכנים בשם אהבה, הם לעתים בדומה לתער חד, והם משספים בבשר הנפש החיה, מבתקים את הלב עד אשר הוא מדמם. ככה זה. העניין הוא, שהדם עודו זולג. הוא יזלוג לעד. אלא שישראל מדינה קטנה, ואני שבתי וראיתיה שוב. היה זה מקץ שבע שנים לערך, זמן מועט אחר ששבתי מנדודים ממושכים אשר ארכו כארבע שנים בקירוב, בהם נחשפתי לחבל האירופי, על כל יופי האמנות שבו, ועד הגיעי למזרח העולם, להודו, שם כמעט והשתקעתי ובניתי את חיי מחדש, בחושבי ששם ניתן לי לברוח מקיומי. שבתי וראיתיה בשנית, ואף על פי שהיא הייתה יפה כפי שנותרה בזיכרוני, היה בה דבר מה שונה, עייף, סחוט, כמעט קדחתני. דומה היה בעיניי, שכמו החיים השיגוה במרוצתם, ובמידת מה, הביאוה לידי שקיעה אמנותית, שגורל גרוע מזה, לא ניתן היה להתרחש לאישה יצירתית כמותה. אך זה לא היה משנה. היא עודה נותרה יפה בעיניי, מלאך של אור באפלת החיים. שמחתי על פגישתנו המקרית, והייתה היא כמעין סגירת מעגל בעבורי, מעגל אשר ראשיתו החלה שנים אחור… שבנו ושוחחנו בידידות על דברים שהתרחשו, על הזמנים ההם, ועל אשר התרחש לנו בנפרד במרוצת הזמן בו לא בילינו יחדיו, והקשר כמו נותק לחלוטין. באותו היום קיננה בי תחושה מוזרה, תחושה שכדומה, לזמן לא היה ערך משמעותי לגבי הקיום של שנינו. כמו וכל שבע השנים אשר חלפו, היו כלא היו כלל. כמו ולא ראיתיה אלא לפרק זמן קצר בלבד, ושום מחיצה לא עמדה בינינו. הייתה זו תחושה מוזרה, מעורפלת, ואני יודע כיום, שאלו הן התחושות אשר אנו חשים כאשר אנו ניצבים בפני אדם שלו ערך מיוחד בחיינו. לעתים רבות מדי, הזמן משחק תפקיד מהותי בקשרינו לזולת. כמדומה, אם לא נעמוד על הקשר המהותי עם רעינו, אזי הריחוק ילך ויתממש עד לכדי תהום פעורה. אני חושב שלמעשה, כך אנו יודעים אי מתי ניצב בפנינו אדם מיוחד, משמעותי, הכרחי לחיינו, כאשר הזמן הוא כמו משולל כל כוח לחלוטין. וכאשר אנו פוגשים באותו ידיד, אז אין זה משנה כלל כמה זמן חלף. שנה, שנתיים, או יהיו אלה שבע שנים בקירוב, כמו המקרה אשר אינה לי

פני עצמי מאת: יחזקל נפשי

השעה בה אדם מתחיל לסלוד מעצמו, חש כלפי עצמו חוסר אהבה ממש, היא השעה בה יאבד את זהותו העצמית. ברגע שהוא אינו אוהד את עצמו, או אף, אינו מקבל את עצמו, אז למעשה, העצמי מתבטל כליל. זה תקף כלפי כל אדם ואדם. הדבר מורגש עוד יותר וביתר שאת, באדם שהחולי והמום נוגעים בבשרו והופכים מנת חלקו היום יומית. אין דרך אחרת וזהו אינו עניין שנתון לבחירה כלל. אני חושב שמשום כך גם, היה עליי, בסופו של דבר, להיפרד מאליה שלי. אהבתי את אליה ד’ באמת ובתמים, ואני יודע בבטחה, שאף היא אהבתני. אלא שהיה עליי, בסופו של דבר, לעוזבה, למען שאוכל להמשיך בדרכי ולהירפא. היה עליי להותירה מאחור (או שמא אני הוא זה אשר נותר מאחור? לא אחת חשבתי כך) על מנת שאוכל להתקדם הלאה בלא טרדות ועיסוקים שונים – אף נשגבים יהיו כגון אהבה, כגון אהבת אישה – לעבר ההתנזרות המוחלטת וניצול כל משאבי הנפש שיביאו בסופו של דבר לריפוי גופי החבול. הייתה זו בחירה קשה, כאובה, והיום, יש ואני שואל את עצמי מהיכן היה בי העוז והכוח לומר לה כי יהיה עלינו להינתק איש מרעהו, כנראה לתמיד. גם עתה אין בי המענה. גם עתה, מקץ שנים, אני הוגה בה כבאהבה נשגבת, כמעט חידתית, ומבקש מן האלוהים שימחל לי בחסדו, ויעניק לה את האושר והאהבה, את הביטחון ושביעות הרצון מן החיים, אשר להם היא באמת ובתמים ראויה, בוודאי שיותר ממני, אדם אשר היא כרכה את אהבתה וחומה סביבו והוא בִּקְּשָׁהּ ללכת מעליו. הייתי מבקש זאת בעבורה. לו אך יכול הייתי, לו אך הייתי ניצב אל מול פני האלוהים והוא כמו אומר לי: “עבדי יחזקאל, הנה נעתרתי לך, ואעניק לך את אשר לבך מבקש”, הייתי מבקש כי יעניק לה ממנעמי החיים וממתקם, שישפיע עליה משיפעתו ויעריף עליה מטובו בכל אשר תפנה. הייתי מבקש שלום לה, וכי תשוב ותעסוק באמנות אשר כה היטיבה עמה ואשר היא כה השכילה לעסוק בה. הייתי מבקש לה בעל אוהב אשר ינהג בה כראוי לאישה שכמותה, אשר יכלכל הן את נפשה, והן את כל אשר תזדקק לו אי פעם בבית. הייתי מאחל לה ילדים שחיוכם זוהר כאלומות אור וצחוקם נישא, מבקש כי מי ייתן ויום אחד, אתהלך בחוצות תל אביב ובקרן זווית, על אחד משלטי החוצות המוגהים באור הלבנה, אבחין בכרזה גדולה המורה על תערוכה העולה של יצירות מידי האמנית אליה ד’, ולבי יעלוץ בי נוכח זאת כי אני אדע, שהנה היא השלימה את משאלת לבה והלכה בעקבות אותה אמונה נקייה אשר לה ייחלה ואותה ביקשה לקיים כשהייתה במחיצתי. אליה יקרה לי, אליה מתוקה כל כך, יפה, אנא דעי כי אני מצטער, כי אני מבקש את מחילתך. אנא סלחי לי, שכן לא היה בכוונתי לצערך. לא היה בכוונתי למעול באמונך בי ובאהבה הכנה ובמסירות אשר בם נהגת כלפיי. ובעוד אני עוצם את עיניי עתה, אני כמעט יכול לדמותך בעיני רוחי, לראותך ממש. לראות כיצד שבת לבית הורייך ביום ההוא, דמעות של צער ולב נחמץ על לחייך השחומות, החמודות, הספר אשר רכשתי לך בחיקך, ואת ניצבת בפני אימך אשר יחסינו, מראשיתם, לא היו לרוחה, והיא כמו גוערת בך על תמימותך הילדותית, על כך שהענקת מאהבתך לאדם שכמותי, אדם אשר כפי שהייתה היא טוענת בפניך שוב ושוב, מעולם לא היה ראוי לך. לא באמת. בלב כבד אני רושם עתה כי ייתכן והיא צדקה. ייתכן ומעולם לא הייתי ראוי לאהבתך. ייתכן ואיש אינו ראוי לאהבה כה נקייה, נטולת פניות, כמו זו אשר לך הייתה היכולת להעניק. אך הייתה עת אליה, הייתה איזו עת… האם את זוכרת? הייתה עת, רגעים בודדים, יקרים כל כך, בהם היינו שנינו כילדים קטנים הכרוכים בכאבם ואהבתם, חבוקים, נרעדים אל מול האלוהים והאדם ואנו מאושרים… מאושרים באמת. וטוב לנו. האם את זוכרת את רגעי הקסם בהם לא היה איש מלבדנו בעולם, והיקום התפרש על פני החלל אשר בינינו בלבד? אני משער שכל האוהבים חשים כך מעת לעת, וברגעי הקסם הכמוסים הללו, הבודדים, יש והם חשים כי העולם נברא להם וכמו עומד מלכת אך בעבורם. אך אינני חושב שכך היה זה עמנו. לא, אינני חושב. עתה אני יודע, שהזמן באמת עמד מלכת, קפא על עמדו, ובתקופה בה טרם נכנסתי לחדר הניתוח, עת שכבת על צד מיטתי, סמוכה לי, ידייך מוכתמות בצבע אקרילי דק עם ניחוחות השמן, שפתייך הזהובות בגוון הדבש, זעות מתוך מלמולי אהבה ותשוקה מתוקה, עורך כשיש, מנצנץ לאור מנורת הלילה, או אז, ברגעים ההם, יש והזמן באמת עמד, יש והעולם עצמו בלם את תנועתו והשתומם נוכח אהבתנו. אלוהים אליה, אנא דעי כי אני נוצר רגעים אלה בלבי, ולעולם לא אשכחם, כשם שלעולם לא אשכחך. את האמנת בי ואני האמנתי כי אני ראוי לך. האמנתי בכך בכל לבי. אלא שהיה עליי לעוזבך ולסור לבדידותי, לעבר אותה הבדידות אשר אני כה מיטיב להכירה. אנא הביניני… אנא הביני כי מעולם לא פסקתי מלאהבך, אלא מעצמי סלדתי. כל תחושותיי על עצמי הביעו חמלה, דכי וכאב, מעין אובדן חתרני ונחישות גם. נחוש הייתי בדעתי להירפא, ויהיה המחיר אשר יהא. הייתה זו נחרצות, קול אשר בקע מקרבי ולחש כי יהיה עליי להסתתר בפינה האפלה ביותר של קיומי, עד אשר ארפא ואוכל לשוב ולחיות בקרב בני האדם. כיצד יכול הייתי לאהוב אליה, כאשר את עצמי לא אהבתי, כיצד? כיצד ניתן לחוש אהבה כלל, כאשר אתה מתבונן במראה, וכל אשר נשקף אליך מנגד, מעורר בך תיעוב. בדעתי עולה עתה איזה רגע אחד מבית החולים, רגע בו את פסעת לחדרי בקלילות צעדייך, כצבייה מן היער, עורך שזוף מן השמש הקיצית ומדי הזית אשר לגופך כמו נותנים בוהק משני לגוונו, כהד מאדיר, כמענה לכל שאלות היופי האנושי. אני זוכר בבירור כי כשראיתיך, גל של צער גאה בי והציף את כל מחשבותיי. אמנם החילותי אז כמו שב אט אט למאזן הפיזי הראוי לבן תמותה, אך עוד הייתי מחובר למכשירי הניתור וההזלפה הוורידית, לאינפוזיה, ושלל צינורות שונים, כשרכים, נפלטים וחודרים לגופי. בעת ההיא, אף שמשקלי החל לעלות בהדרגה למשקל נורמטיבי, נראיתי רע ומבוהל כחיה מפוחדת אשר נקלעה באישון לילה בין פנסי מכוניות. אני זוכר כי ניגשת אליי וגופך עטף את כולי בחום, ניחוח שיערך כמי חיים בעבורי. ביקשת לראות את אשר עשו לי, את החתך עצמו, וכיצד הוא נראה, כי באותה שעה, כבר חלפו ימים אחדים. ממש כך, בתמימות, בבוטות ישירה. ואף על פי שאני יודע, בשעה בה אני יושב כאן וכותב, כי כבר ראית את הסטומות החדשות שלגופי, את מעיי, את תופסני המתכת וצינור ההזלפה לניקוז, עוד בשעות בהן הייתי לאחר ההרדמה, שוכב ונתון לחסדייך, לחסדיו של מתן, האחיות, צמרמורת עברה בי כאשר פרמתי את כפתורי חולצתי ופשטתי אותה מעליי. חשתי נכלם וסלידה עברה בי כאשר ידייך שוטטו על המתכת הקרה שהוצמדה לבטני, לעורי, על הסטומות והערכה החדשה עמה אאלץ לחיות. היה זה מעבר לבושה, מעבר לסלידה, ואני חושש עתה לכתוב זאת, אך אולי המילה הראויה ביותר לתחושותיי אז, היא שנאה. שנאתי את עצמי אליה, ושוב, בפעם האחרונה בה הצטלבו דרכינו, בזמן הרחוק ההוא, חשתי את ההיבדלות והניגוד התהומי שבין שני האנשים הצעירים אשר שהו אז בחדרון הזעיר.

 

שנאתי את עצמי ואת אשר אני נתון בו, ובכלל, היו רגעים בהמשך הדרך, בהם כמו נעלמתי כליל. רגעים בהם כמו לא נותר בי מאום, מלבד אולי לחֵמָה, לזעם רב. היינו כה מובדלים, כה שונים. האחת אומרת אהבה וקבלה, חמלת אין קץ, חיות. חיים. ואילו השני, מבקש את ההסתגרות והמנוסה אל עבר עצמו, את המרפא. מראהו כמראה המוות. לעולם לא אשכח את שעת הערב השקטה בחדרי אשר בבית החולים אליה, כאשר הספר אותו ביקשתי ממתן שירכוש למען שאעניקו לך, ספרו הידוע של לואיס קרול “עליסה בארץ הפלאות”, אותו כה אהבת, בידיי. ובשעה בה העברתיו לך, את כמו ידעת כבר, ועוד טרם הנחתיו בחיקך, מבטך קבוע היה בקרקע, ואת לוחשת לעברי כי אומר לך את אשר על לבי, ושאעשה זאת במהרה, טרם לא תוכלי עוד להגיף דמעותיך ותבכי לפניי. הו אליה, אליה. אליה יקרה שלי. אליה יפה. עד מה היטבת להכירני. כמדומה הכרת אותי אף טוב מעצמי. כיצד היטבת לשער? אינני יודע. אף לא עתה. כיצד חזית את הבאות? מופלא ממני. אולם אני אך זוכר כי לחשת, קולך קרוב לבכי, כי בכל פעם בה הניח אדם קרוב ללבך מתנה בחיקך, הייתה זו מתנת פרידה. אמרת: “אני הרי מעולם לא קיבלתי מתנות בעבר, אלא אם המתנות הללו סימנו את לכתי”. ואמנם, כל זאת התרחש כבר מקץ זמן רב. כעת, אני הוא זה היושב כאן והוגה בך. איזה קול חרישי בוקע עתה מתוך לבי, ואני כמו יכול, לרגעים, להאזין לו. אני שומע את קולך אליה. אני חש איזה רגש עתה, שאין לי המילים לתארו. וכיצד אוכל כלל, לתאר את תחושותיי במילים? “אני הרי מעולם לא קיבלתי מתנות בעבר, אלא אם הללו מתנות המסמנות את לכתי”… כך אמרת לי והיו אלו המלים האחרונות אשר החלפנו בחיי ההם, אשר היו חיי הקודמים. ואמנם יכול לבוא הקורא אשר יקרא שורות בודדות אלו, ויאמר לעצמו, מהו הקשר בין המילים הללו לבין מה שמבקש המספר להעביר פה? כיצד הללו מתקשרות לסיפורו כלל? אכן, זו אפשרות. ואולם אילו אכן יתרחש הדבר אי פעם בעתיד, וייגש לעברי מי מן השואלים, אז אשיב לעברו, כי דווקא מילים בודדות אלו הן המשמעותיות ביותר בעבורי, ולהן ערך מיוחד, כי הן משקפות את זיכרונותיי ממך. זיכרונות נעימים ונוגים, כואבים, אשר בזוכרי אותם כעת, אני חש כי לבי נקרע ומתמוסס לפיסות קטנות. הו אליה, אליה, לו אך יכול הייתי לנשק את שפתותייך כבעבר…

*

כל זאת אפוא, התרחש מזמן. נפרדתי מאליה ד’, מן המלאכית השומרת שלי, האוהבת, ואולי היחידה שהייתה לי בחיי. היחידה שהיטיבה להבינני. היה זה בשעת ערב, יום לאחר היותי ניצב על הגג וכמו רחשים זרים ומשונים מתפוקקים באוזניי, מבלי שאני אבין את פשרם. לאחר מכן חשתי מוטרד קמעא. אך הייתה בי גם תחושת ההשלמה האומרת כי כך היה עליי לנהוג, שכעת אני ניצב במבואו של מסע, אליו למעשה איש לא יוכל להצטרף אליי. התמוה בכל זאת, הוא שאין זה משנה כלל עד כמה אהבתי לה הייתה גדולה, שכן כך היה עליי לנהוג בסופו של דבר, ואני האמנתי בזאת. ואמנם חרף כל אשר רשמתי על אליה ד’ עד כה, יש בי הרושם עתה, שכמו עליי להרחיב עליה עוד ועוד. אך לא אעשה זאת. אני יודע עתה, כי מאורעות מסוימים בחייו של אדם, אולי דווקא המאורעות בעלי המשמעות הכבירה ביותר, הם אלו אשר קשים ביותר להבעה בכתב. אני אותירה אפוא בהעלם, במסתוריות, באותה ערטילאיות של יופי נשי חומל, מיסטי, מהם נולדה והגיחה לחיי. אולם אני רק אוסיף זאת; שכשם שחמלה אתנה על אודיסאוס, כך חמלה היא עליי מפגעי האדם באותם רגעי חשכה נטולי מענה, כשאיש לא היה בסביבתי והשאלות נותרו מעורפלות. כאשר הדרך עליה צעדתי, נותרה מובלעת באפלה סתומה כמאחורי לוט, ולא יכול הייתי עוד להתמודד עם נפשי ועם העולם אשר נפרש מנגד. היא באה בחיוכה הנפלא ובעוזה, הגיחה לחיי באחת, ממש כשם שיצאה מתוכם. שם, בזמן רחוק, הופיעה על סף דלתי, נבוכה. אורה הכהה, המהבהב, של מנורת דלת הכניסה שקבועה הייתה בבית הדירות הישן בו הוריי מתגוררים עד עתה, היכן שגרתי אני אז, היה נח עליה במעין אצילות מוחשית. אני חושב שאז נוכחתי לדעת שאותם רגשות אשר אנו מכנים בשם אהבה, הם לעתים בדומה לתער חד, והם משספים בבשר הנפש החיה, מבתקים את הלב עד אשר הוא מדמם. ככה זה. העניין הוא, שהדם עודו זולג. הוא יזלוג לעד. אלא שישראל מדינה קטנה, ואני שבתי וראיתיה שוב. היה זה מקץ שבע שנים לערך, זמן מועט אחר ששבתי מנדודים ממושכים אשר ארכו כארבע שנים בקירוב, בהם נחשפתי לחבל האירופי, על כל יופי האמנות שבו, ועד הגיעי למזרח העולם, להודו, שם כמעט והשתקעתי ובניתי את חיי מחדש, בחושבי ששם ניתן לי לברוח מקיומי. שבתי וראיתיה בשנית, ואף על פי שהיא הייתה יפה כפי שנותרה בזיכרוני, היה בה דבר מה שונה, עייף, סחוט, כמעט קדחתני. דומה היה בעיניי, שכמו החיים השיגוה במרוצתם, ובמידת מה, הביאוה לידי שקיעה אמנותית, שגורל גרוע מזה, לא ניתן היה להתרחש לאישה יצירתית כמותה. אך זה לא היה משנה. היא עודה נותרה יפה בעיניי, מלאך של אור באפלת החיים. שמחתי על פגישתנו המקרית, והייתה היא כמעין סגירת מעגל בעבורי, מעגל אשר ראשיתו החלה שנים אחור… שבנו ושוחחנו בידידות על דברים שהתרחשו, על הזמנים ההם, ועל אשר התרחש לנו בנפרד במרוצת הזמן בו לא בילינו יחדיו, והקשר כמו נותק לחלוטין. באותו היום קיננה בי תחושה מוזרה, תחושה שכדומה, לזמן לא היה ערך משמעותי לגבי הקיום של שנינו. כמו וכל שבע השנים אשר חלפו, היו כלא היו כלל. כמו ולא ראיתיה אלא לפרק זמן קצר בלבד, ושום מחיצה לא עמדה בינינו. הייתה זו תחושה מוזרה, מעורפלת, ואני יודע כיום, שאלו הן התחושות אשר אנו חשים כאשר אנו ניצבים בפני אדם שלו ערך מיוחד בחיינו. לעתים רבות מדי, הזמן משחק תפקיד מהותי בקשרינו לזולת. כמדומה, אם לא נעמוד על הקשר המהותי עם רעינו, אזי הריחוק ילך ויתממש עד לכדי תהום פעורה. אני חושב שלמעשה, כך אנו יודעים אי מתי ניצב בפנינו אדם מיוחד, משמעותי, הכרחי לחיינו, כאשר הזמן הוא כמו משולל כל כוח לחלוטין. וכאשר אנו פוגשים באותו ידיד, אז אין זה משנה כלל כמה זמן חלף. שנה, שנתיים, או יהיו אלה שבע שנים בקירוב, כמו המקרה אשר אינה לי

המשורר והסופר יחזקל נפשי צילום: גיל לרנר
המשורר והסופר יחזקל נפשי צילום: גיל לרנר

 

Author: יוליה ורנר