הסרט ‘תקוות גדולות’ צולם באתר שהיה שייך בעבר לחברת הגילוח ג’ילט. ‘מה הקשר?’ שאל האקס המסוקס. ‘אצל דיקנס, הכל’ עניתי וקיוויתי שהוא ישכח כי בסה”כ זאת פתיחה די טובה. ובכן, עלי להודות שרומנים תקופתיים הם לא ממש כוס התה שלי. כלומר, זה קשה מספיק קשה לצפות בשחקנים המעמידים פנים שהם מישהו אחר, אז צריך גם להוסיף להם תפאורה גרנדיוזית ותלבושות ארכאיות כדי שנבין שמדובר בזמן שונה? כמובן שבנקודה זו אפשר להעלות את הסוגיה האלמותית, בכל הנוגע לקולנוע לפחות, אם עושים עיבוד אז כמה להישאר נאמנים למקור. אם הסרט מתרחש, נאמר בצרפת, האם הוא צריך לדבר צרפתית? האם יש לבצע מעין רסטורציה פיקטיבית של זמן ומקום או לעשות אדפטציה מודרנית? האם לשמור על השפה המיושנת של הספר או לבצע שינויים? מצד שני, למרות חוסר החיבה העז שיש לנו לז’אנר, אני חייבת להודות כי דיקנס חביב עלי במיוחד.
ואחרי שהתמרמרתי באופן חד פעמי על שהיה והעתיד לבוא (רק לאחרונה ניתן למנות את ‘גטסבי הגדול’, ‘מלחמת הכוכבים’, ‘סופרמן’ ו’צל הימים’) אחזור לעניינו, ‘תקוות גדולות’ עוקב אחר הגיבור העני והכה נאה פיפ, אשר מתאהב בנערה היפיפייה אסטלה, וכמובן שהבדלי המעמדות חוצצים בניהם. פיפ הוא טיפוס רומנטי באופן נשי ויוצא דופן, ולא מספיק שכל הסיכויים נגדו, אסטלה גם לא מחזירה לו אהבה. למעשה אין לה בכלל לב כי היא גודלה על ידי מיס הווישם, אישה מטורפת אשר נעזבה על ידי חתנה בערב כלולותיה ושנים אחר כך היא עדיין כלואה בתוך שמלת הכלה ובאולם החתונה הנטוש שמתבלה כמו נשמתה ככל שעובר הזמן. מיס הווישם גם אוהבת לשבור לכולם את הלב, תחביב כזה, למה לא אם אפשר? אז היא מזמינה לאחוזה שלה נערים צעירים לשחק עם אסטלה היפה כדי שהם יגדלו ועולמם הרגשי יתנפץ על ידי הנערה המושלמת שחונכה לעשות כך. ואכן מרגע שפיפ פוגש את מי שעתידה לשנות את עתידו הוא חולם להיות ג’נטלמן שיהיה ראוי לה ולחסדיה. ירושה מסתורית עוזרת לו לשפר את מעמדו, נימוסיו, מלתחתו וכדומה, וכמובן שהגורל מפגיש בניהם ומפריד גם כן. אבל כאמור השנים חולפות אבל הרגשות בשלהם, לא יאומן ממש. בכל מקרה, אחרי יותר מידי זמן יש התפתחויות מעניינות שקושרות את כל הדמויות והפי אנד למי שהצליח להישאר ערני מספיק. האקס מאוד התקשה הפעם ומאז הוא מסרב להצטרף אלי לסרטים בטענות שונות ומשונות.
‘תקוות גדולות’ מביא אותי להרהר בכך שהפורמט של רומן כסוגה ספרותית אינו נתון שיש להקל בו. מתחילת הכתיבה העיסוק המרכזי של שוק הספרים, שהיה אלטרנטיבי ומחתרתי לפחות בתקופה בה רק המציאו את הדפוס והשתמשו בו לפרסום ספרי דת, היו סיפורים על מאבק בין מעמדות, ובהרבה מקרים על המעבר של הגיבור ממעמד נחות לאצולה. דיקנס ליטש את אותה שאיפה לכדי שלמות והצליח לייצר את סיפורי הסינדרלה שלו בצורה חדה ומשכנעת שעוברת גם בעיבוד הקולנועי. ואם זו לא סיבה מספיק טובה, אז אפשר להסתפק בהלנה בונהם קרטר בתפקיד מיס הווישם ולהודות שהיינו רואים סרט באורך חמש שעות על אורגולה אם היא הייתה משחקת בו
במאי מייק ניואל/תסריט דיוויד ניקולס/מבוסס על רומן מאת צ’ארלס דיקנס. שחקנים: פיפ ג’יימס אירווין/גברת הווישם הלנה בונהם קרטר/אסטלה הולידיי גריינג’ר/מגוויץ’ רייף פינס ואחרים. הסרט יופץ בביתי הקולנוע מה – 30/05
זוכרת את הספר מימי נעורי. דיקנס הצטיין מאז ומעולם, בעיני. הקאסט עושה רושם טוב. אקנה ארוגולה אחרי שאזמין כרטיסים…