פצ’ה קוצ’ה תל אביב 2025: 10 יוצרים, 6 דקות ו-40 שניות של יצירה שמרעידה את הלב
אירוע האמנות הגדול של השנה חוזר להיכל התרבות, בפצ’ה קוצ’ה 2025 יעלו על הבמה יוצרים פורצי דרך, כל אחד עם 6:40 דקות מרתקות – ממסעות אישיים ועד פרויקטים חברתיים מרגשים. בהובלת האוצרים איתי מאוטנר וענת ספרן ובמחיר שווה לכל נפש – זו חגיגה של יצירה, השראה וקהל שאוהב לחשוב אחרת.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
הדימויים שבחרתי נחלקים לשניים, אלו שיצרתי לפני השבעה באוקטובר ואלו שנוצרו מאותה שבת ארורה והלאה: לפני השבעה באוקטובר חקרתי ביצירותיי את מערכת היחסים בין האדם לסביבתו. גוף העבודות שלי הציג ברובו דיוקנאות עצמיים ודימויים בהם תחושת הזמן והמקום מעורפלת. גופי היה חומר גלם באמצעותו בראתי עולמות דמיוניים, לעיתים קיצוניים, שבהם מצאתי את עצמי שואלת האם אני בטוחה או פגיעה, והאם הטבע לטובתי או נגדי. בחנתי את גבולותיי ואתגרתי את גופי מתוך רצון עז ליצור סינרגיה בין הסביבה וביני. אילצתי את כוחו של הטבע לפעול לטובתי ובאותה נשימה פגשתי את הגבולות הברורים אותם הוא הציב. גם כשהיה לי קר עד כדי איבוד חושים, כואב או מחניק, שמרתי על שליטה מלאה.
אני בת לאם פינית ואב ישראלי. ילדותי הייתה מחולקת בין שני בתים; האחד בישראל, במושב, שם גדלתי ולמדתי במהלך שנת הלימודים, ובית שני בחופשות הקיץ, ביער בפינלנד, רחוק מציוויליזציה, לחופו של ארכיפלג בים הבלטי. עבודותיי נדדו בין נופיה היפים והקסומים של ישראל, של חלקות האדמה, השדות והעצים עמוסי הפירות שאני כה מזדהה איתם, ובה בעת הן בקשו להישאר קשורות גם לארץ האחרת, הרחוקה. לקור, ללובן של השלג, והעצים הגבוהים הירוקים.
בשבעה באוקטובר האדמה תחת רגלי פערה את פיה ומאז אני מרגישה שאני נופלת לתהום עמוקה שאת קרקעיתה אני עוד לא רואה. הבית הישראלי שלי, שהיה כל כך דומיננטי בעבודותיי, שינה צורה. ביצירותיי החדשות אני כואבת את הבית שאבד ונעה בין ייאוש לחיפוש אחר התקווה.
בנוסף, מקור התקווה והאור שלי מגיע ממיזם פרטי-התנדבותי, אמנותי ורגשי בשם “חפץ מעבר”, שבו אני חברת צוות והצלמת מתחילת 2024. המיזם מציע לתושבי העוטף להציל חפץ מהריסות ביתם ולהעניק לו חיים חדשים. הצוות מורכב מחמש נשים מוכשרות שכל אחת עונה על צורך אחר של המיזם: טל סטרלין הלפרין שיזמה את הפרוייקט ומנהלת אותו, מאיה גל אמנית חידוש חפצים, מיכל קרסני אוצרת וד”ר בירי רוטנברג פסיכותרפיסטית. התהליך מספר את סיפורי המשפחות דרך החפצים ונעשה בשיתוף ושליטה מלאה של המשתתפים לאורך כל התהליך. כצלמת אני מתעדת דרך עדשת המצלמה את התהליך כולו מרגע בחירה וחילוץ החפץ מבין ההריסות, דרך החידוש שלו בסטודיו של מאיה ועד להחזרתו לאחר החידוש למשפחה. בנוסף, יחד עם חלק מהמשתתפים, אני יוצרת צילום מבויים המספר את סיפורם.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית? האם היית עוברת את אותו תהליך שוב ?
האמנות היא פרק ב’ בחיי. עם תואר שני בגיאולוגיה ומדעי כדוה”א ולאחר תשע שנים כמהנדסת מחקר במעבדה של רשות המים, עשיתי הסבה לצילום. לאחר שקיבלתי את ההחלטה והייתי בטוחה שמעכשיו אני מצלמת צילום מסחרי, התחלתי ללמוד ב”מרחב לצילום ואומנות – שגית זלוף נמיר” ושם נולדתי מחדש- גיליתי בעצמי את מה שלא ידעתי שקיים בי, מצאתי סוף סוף דרך להתבטא. מאותו הרגע התחלתי לעוף.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
לאורך שש השנים בהן אני יוצרת נתקלתי בתגובות מרגשות רבות ושונות. מרגש אותי במיוחד לראות איך כל אחד מתחבר ליצירה אחרת ושהתחושה שהיא מעבירה בא.נשים היא שונה. מכיוון שעכשיו אני כל כולי במיזם “חפץ מעבר” אני מרגישה דרך התגובות של המשתתפים בפרוייקט לצילומים שלי את התהליך השיקומי שהם עוברים.
כחלק מהמיזם אני מציעה למשתתפים ליצור צילום אחד מבויים המספר את סיפורם. אחד הזוגות שצילמתי באופן כזה היה מלא בספקות בתחילת התהליך, אבל בסופו של דבר בחר לקחת חלק. הצילום הוצג בתערוכת אמצע של המיזם שהייתה בגלריה ADA, עזריאלי- שרונה באוצרותה של מיכל קרסני , חברת הצוות במיזם. שם, אותו הזוג באמצעות הצילום ומכתב מלווה שהם כתבו בעקבותיו, סיפר את סיפורו למגוון רחב של מבקרים מהארץ ומחו”ל. והיום, הצילום תלויי בדירתם הזמנית של בני הזוג, גדול וממוסגר מעל הספה בסלון. הם מספרים, שכל אחד שנכנס אליהם בפעם הראשונה שומע בזכותה את סיפורם.
מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? ולמה
העבודה הראשונה שבה הבנתי שמשהו חדש מתחיל בחיי הוא צילום שבו צילמתי את עצמי שוחה במיטה. הצילום צולם בתחילת מגפת הקורונה כשכולם היו ספונים בבתיהם. הוא נוצר לאחר שקיבלנו בלימודים תרגיל לבנות לעצמנו דמות ולצלם. באותו היום נולדה “השחיינית” שממנה נוצרה סדרת צילומים מגוונת. שם הרגשתי שהתחלתי לעוף.
מהי שיגרת העבודה שלך ?
אין לי שיגרת עבודה קבועה. אני חושבת שעיקר העבודה נעשית בראש במשך זמן ממושך. ברגע שהעבודה יושבת לי באופן טוב ומדויק בראש ולאחר שפתרתי את כל המרכיבים הטכניים, אני יוצאת לצלם. אני בד”כ יוצרת מתוך אינטואיציה פנימית ולא בהכרח ברור לי מה אני רוצה לומר דרך הצילום- השלב הזה מגיע לאחר זמן מה כשהצילום כבר קיים. אם להיות כנה, אני מבינה על עצמי לא מעט דברים, דרך הצילומים.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו ?
בזמן הצילומים אני לא שומעת כלום. אני בסוג של טראנס עבודה ומאוד מרוכזת בכל הפרטים הוויזואליים. שילוב של התרגשות עם התמודדות עם תנאים שלא בהכרח צפיתי. בשלב העריכה אני לפעמים שומעת מוזיקה. היא בדר”כ תתחיל משיר שעולה לי בראש כשאני מסתכלת על הדימויים ואח”כ מתגלגל לאן שהספוטיפיי לוקח.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות ?
שאלה מאוד מאוד קשה! יש כל כך הרבה ואיך בוחרים אחת? אחת הצלמות הישראליות שאני מאוד מעריכה את העבודות שלה היא טלי רצקר. טלי כמוני מצלמת בעיקר דיוקנאות עצמיים שלה. היא צלמת נועזת, מוכשרת ובועטת שאי אפשר להתעלם מצילומיה. הם מעלים שאלות ומסקרנים את המוח, יש בהם הומור וגם כאב. לאחרונה טלי העלתה תערוכה בשם : “Rigor Mortis” אותה אצרה פסי גירש בגלריה אורית וושדי- לכו לראות.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
הייתי שולחת אותם לראות את הסרט : “כחול” מתוך טרילוגיית שלושת הצבעים של קישלובסקי, את הציורים של הצייר השוודי john Bauer ולקרוא את המילים לשירים: “שיר בוקר” של נתן אלתרמן ואת המילים לשיר “האומנם” של לאה גולדברג. אני חושבת שבגדול כל אלו הם נוף ילדותי והכוח שמניע את היצירות שלי.
מהו פרויקט שאת הכי גאה בהם ?
הפרויקט שאני הכי גאה בו, שיוצג בסוף החודש על הבמה המכובדת של הפצ’ה קוצ’ה הוא “חפץ מעבר”. מבחינתי הוא פרויקט שמביא אתו אור ותקווה בימים החשוכים בהם אנו חיים עכשיו.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
במקרה של “חפץ מעבר”, מיכל קרסני האוצרת, היא חברה בצוות המיזם ולוקחת חלק בכל תהליכי הפרויקט וחיה אותו בדיוק כמוני, כך שהתהליך הוא מאוד הרמוני ומדויק.
איך את מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך ?
התשובה שלי על השאלה הזו תלויה כנראה באיזה יום תפסו אותי. לפעמים אני מתרגשת מהן, כאילו רק אתמול יצרתי אותן ונהנית לראות אותן כמכלול ואת ההתפתחות שלי דרכן לאורך השנים, ויש ימים, במיוחד עכשיו אחרי שהחיים השתנו, שהן נראות לי תמימות וטפלות.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד ?
הייתי מאוד שמחה ללמוד אצל וניה היימן שהקליפ שלו לשיר UP של קולדפליי היה מה שגרם לי לראשונה לרצות ללמוד להביע את עצמי דרך צילום.
פֵּצָ’ה קוּצָ’ה, תל אביב, תאריכים : 30–31 במרץ לכרטיסים
