‘שאנל שיחררה את האישה, ואני יוכיח זאת טוב יותר’ – הצהיר המעצב הצרפתי, איב סן לורן. ובאותו העת הנהיג את חזונו ליצור מלתחה לאישה בת זממנו ואף הציג דמויות לסביות ספרותיות עטויות חליפות פסי סיכה, בצללית גברית, בהדגשה קלה על מותניים צרות, מגבעת וסיגריה דקה וזו בשעה שלבישת מכנסיים נתפשה כשערורייתית. דבר שהוביל למהפכה בעולם האופנה.
איב אנרי דונא מאתיו-סאן-לורן (אז ידעו לתת שמות) עשה כברת דרך מאורן שבאלג’יריה, שם נולד. הוא גדל עם אביו, עורך דין וסוכן ביטוח, אמו ושתי אחיותיו הצעירות, מישל וברידג’יט. כילד היה שקט, נהג להתבודד ואת אהבתו לאופנה ותיאטרון פיתח כבר בגיל מוקדם. בהיותו בן 11, לאחר שצפה במחזה ‘בית ספר לנשים’ מאת מולייר, שיחזר אותו לאחר מכן בביתו באמצעות מיניאטורות שבנה והרכיב את תלבושותיהן. בערך באותו גיל, על רקע חריגותו החברתית בקרב בני כיתתו, נשבע לעצמו כי בעתיד יתנוסס שמו באותיות יוקדות בשאנז-אליזה בפאריס. קוטביות דומה בין אומללות גדולה והצלחה אדירה תאפיין את מהלך חייו עד לסופם.
בגיל 17 עזב לפאריס במטרה לעסוק בעיצוב אופנה ותלבושות לתיאטרון, בבגרותו סיפר כיצד נקרע בצעירותו בין שתי אהבותיו – אופנה ותיאטרון – וכי מפגשו עם מעצב האופנה כריסטיאן דיור הוא שהכריע את הכף. הוא למד במשך שלושה חודשים ב’שמבר סינדיקל’, ולאחר מכן שכר כריסטיאן דיור את שירותיו לבית האופנה. מותו הפתאומי של דיור ב-1957 הוביל למינויו של סן לורן הצעיר, בטרם מלאו לו 21, ליורשו בבית האופנה.
בשנת 61, פוטר סן לורן בפתאומיות לאחר שהצליח לעצבן את פטרוניו עם שאיפותיו החתרניות לשבירת המוסכמות שהציב ההוט הקוטור הצרפתי. כמה שנים לאחר מכן, בהיותו בן 24 פתח לורן, חנות דגל ראשונה הנושאת את שמו, יחד עם פייר ברז’ה שותפו העסקי לאורך כל חייו (ורוב הזמן גם כבן-זוגו) ולימים הפכה החנות לבית אופנה, כשאחת ממטרותיה הייתה להנגיש את ההוט קוטור.
עולם האופנה עקב בהשתאות אחר עבודתו. מפייט מונדריאן ואנדי וורהול, דרך השווקים של מרקש ועד הערבות של רוסיה, כל אלה היו בין ההשראות ששאב. מתוך כך, הקולקציות שיצר היו ברורות ומובהקות. כקולקציית מונדריאן משנת -1965, אשר התבססה על ציורי משטחי הצבע הגיאומטריים של האמן ההולנדי פיט מונדריאן, ועד קולקציית הבלט הרוסי משנת-1976, שעוררה עניין רב והוצגה פעם נוספת בניו יורק עבור קהל מעריציו לאחר הצגתה בפאריס. ‘הקולקציה שילבה יחד את כל חלומותיי’, אמר לאחר התצוגה. ‘כל הגיבורות שלי מהרומנים הגדולים, מהאופרה, מהציורים. זה היה הלב שלי שם – כל מה שאהבתי נתתי לקולקציה הזו’. הוסיף.
העיתונות לא מיהרה להלל אותו פה אחד, חלקם הריעו לחוש ההומור השרוי בעבודותיו ואחרים לגלגו וטענו שחוש ההומור צריך להישאר בשיחות בין חברים. בד בבד, המהפך שלו הצליח לחדור עמוק לליבה של האליטה הצרפתית והחוג ההוליוודי לאחר שהוגדרו עיצובו כשואפים ‘לאטרקטיבית מאשר אלגנטית’ ובכך הפכו לאלטרנטיבה לגיטימית לאישה החזקה, זו שבאה להצהיר כי היא המהפכה בעצמה.
מתוך הסרט הדוקומנטרי – ‘אמנות של אהבה’- 2011
שנים של עבודה מאומצת, שתיית אלכוהול וצריכת סמים בכמויות מפורזות גבו את מחירם, ללורן כבר לא היו חידושים והוא חזר לתקן את להיטיו הגדולים, בעקבות קשיים כלכליים נרכש בית האופנה שייסד, בשנת 2000 על ידי קבוצת גוצ’י .מנהלי גוצ’י מינו לתפקיד המעצב הראשי את טום פורד, צעיר וכריזמטי אשר קידם את בית האופנה לרווחיות תוך חיזוק תדמית סקסית ופיתוי על ידי ידועניות כגון: גוליאן מור, ניקול קידמן ושרה ג’סקה פרקר. בשנת 2004 עמד בראש בית האופנה סטפאנו פילאטי, מי שעבד שנים רבות כאסיסטנט תחת פיקודו של פורד. ובשנתיים האחרונות, מונה הדי סלימאן, שהוכתר כ’ריבונו של האנדרושיק’, עימו גם נשמט שמו של איב ומאותו הרגע לבשו בגדיו את התווית ‘סן לורן’.
בינואר 2002 הכריז המעצב סאן לורן על פרישתו במסגרת מסיבת עיתונאים שהתקיימה בבית האופנה העילית, בשדרות מרסו 5 בפאריס. רבים ראו בפרישתו, את סוף עידן התפירה העילית. ‘אופנות נעלמות, סגנון הוא עניין נצחי’, נהג סאן לורן לומר. ובמלות הפרידה שלו במעמד הפרישה, מאושש במקצת אם כי עדיין חיוור למדי, סיכם למעשה הכל: ‘כל אדם זקוק לחזיונות האסתטיים שלו כדי לשרוד. יצאתי לצוד את שלי, רדפתי אחריהם, לכדתי אותם, נאבקתי בייסורים ובדיכאון ועברתי דרך גיהינום מוחלט. ידעתי פחד ואימת בדידות, אך אני גאה ביותר על כך שנשים לובשות היום חליפות מכנסיים, טוקסידו, מעילי מלחים ומעילי טרנץ’. בדרכים רבות אני חש שיצרתי את מלתחתה של האישה המודרנית’. באותה הזדמנות הוא הודה לכל הנשים ‘מפורסמות או אלמוניות, שלבשו את בגדי והסבו לי כל כך הרבה שמחה’. שבוע לאחר מכן הכריזו סן לורן וברז’ה על תוכניתם להסב את בית האופנה למוזיאון שמשמש גם כמרכז מחקר וארכיון, שבו מוצגות עד היום תערוכות שמוקדשות לעבודתו.
את חייו הוא חי באופן אלגנטי. כל הבתים שבבעלותו רוהטו בפאר, עמוסים בעתיקות וביצירות של האמנים האהובים עליו – פיקאסו, קוקטו, בראק, ומעצב התלבושות כריסטיאן ברארד. על האחרון נהג לומר שהוא השפיע רבות על עיצוביו, בייחוד בנוגע לשימוש בצבע. בארבעים שנות פעילותו של בית האופנה שייסד, בין השנים 1962-2002, היה סן לורן אחראי במידה רבה לשינוי שחל באורח לבושה של האישה המודרנית. עם הנשים הרבות שהלביש נמנו נשות החברה הגבוהה ושחקניות ידועות כקתרין דנב, לולו דה לה פאלז, פאלומה פיקאסו ומארי-הלן דה רוטשילד.
בינואר 2008 נפטר, ממחלת הסרטן והוא בן 71, אך רוחו של המעצב האגדי עדיין מרחפת מעל תצוגות האופנה המתקיימות מדי עונה בעיר, השפעתו ניכרת בחזרה ללבוש אלגנטי בנוסח הבורגנות הפריסאית, גם אם זו לא הפעם הראשונה שהסגנון הקלאסי שניסח סן לורן נהנה מתחייה מחודשת, מעצבי האופנה אף פעם לא חדלו לפנטז על המראות האיקונים שיצר. גם אם בעונה האחרונה היה זה בהשפעת מותו של סן לורן – אחד מגדולי המעצבים של המאה ה-20, שנחשב בעיני רבים כמחייה האופנה הצרפתית שהשיב לארצו את הבכורה בעולם האופנה העילית – נראה שנוכחותו בעולם האופנה תורגש עוד שנים רבות.
