שבירת מוסכמות בעולם האופנה, תופעות חברתיות ובעיקר סיפור אישי, היוו חלק מהקולקציות שהציגו הבוגרים של המחלקה לעיצוב אופנה של “ויצו חיפה”. אספנו את השמות הבולטים מתצוגת סוף השנה
סוף השנה מגיע והאקדמיות מתחילות להתרוקן מסטודנטים שהפכו לבוגריהן וההזמנות בכדי לראות את הדור הבא של עולם האופנה המקומי נשלחות מדי יום. אותם הסטודנטים שעמלו שנה שלמה על הקולקציה ‘התמודדו עם שבירת מוסכמות בעולם האופנה והטקסטיל: הם פיתחו גזרות, צלליות וחומרים חדשים אשר שולבו בקולקציות בעלות כתב יד אישי וייחודי לכל סטודנט’ כך אמרה מירב לביא, ראש המחלקה, ביום שלישי האחרון בתצוגת הבוגרים של ויצו חיפה לשנה זו שהיא למעשה גם הראשונה ששולחת את גוזליה לעולם המציאותי. כמדי שנה המחלקה פותחת את התצוגה עם דגמים שעוצבו על ידי הסטודנטים שבפרויקטים השונים. השנה נעשו שני שיתופי פעולה עם נייקי וגוטקס.
אחריה עלו 18 הסטודנטים שהציגו קולקציות מורכבות ומנוגדות אחת לשניה ונושא משותף למריבתם, סיפור אישי. ראשונה עלתה על המסלול הקולקציה של שיר זמיר, שעסקה בטקס החתונה וחזרה לילדות שמתעוררת מתוך חלום אל המציאות. התוצאה? קולקציה ברמת גימור אשר לא הייתה מביישת את הפדרציה של ההוט קוטור הצרפתית. זמיר יצרה פיתוחי טקסטילים מרהיבים על טהרת הצבע הלבן עם נגיעות של גון אדום, משחקי שקופיות שהפכו את הקולקציה לטהורה, כזאת שהצליחה לרגש ולהחסיר פעימה. הקולקציה של חן צ’רכי נוצרה בהשראת האיסלאם האיראני, שאוסר על נשותיו לחשוף את גופן. התוצאה? קולקציה ששוברת את המוסכמות האיראניות ומגלה את גוף האישה עם פריטים של עולם חדש ולביש, כאלה שהיינו שמחים לאמץ את כל מערכות הלבוש כפי שהם.
הרעיון לקולקציה של מאיה שרויאר נולד מהחוויה האישית שלה כבחורה רזה וגבוהה שקיבלה לא מעט הערות מסובביה. הרי שמאז ומעולם מודל היופי הנשי הוכנס לתבניות ואם לאורך ההיסטוריה מידות ופרופורציות ברורות קבעו מי היא האישה האידאלית הרי שכיום אנו חיים בעידן המעודד את קידומן של נשים על סמך יכולותיהן וכישוריהן. פרויאר החלה בתהליך של פירוק והרכבה מחדש של איקונות נשיות משפיעות לאורך ההיסטוריה ויצרה פרופורציות חדשות של אישה כמו מעיל שחור דמוי שק שינה עם הדפסי פנים, חולצה מכופרת גברית שהפכה לשמלה וג’קט מחויט שקיבל משמעות חדשה לשימושו.
כשהקולקציה של מייקל לונגו עלתה על המסלול חשבנו ששיא הערב כבר הגיע. לונגו עסק ביחסיו עם אביו, שמייצג עבורו את הקיבעון הברוטלי ששולט בו בפרט וברוסיה בכלל, כמו אי קבלת הקהילה ההומוסקסואלית ומנגד את חלום ילדותו לרקוד ולבטא סוג של גבריות חדשה. לונגו העצים זאת באמצעות שמלה בשילוב אורגנזה וטול בגוון לבן, שמלת טול מכווץ ארוכה שנלבשה מתחת למעיל צמר בגזרת אובר סייז. המראה בקולקציה שלח אותנו לתצוגתו של המעצב ג’יאמבטיסטה ואלי. להבדיל מלונגו הציגה הבוגרת ולנטינה אוסטרובסקי קולקציה סופר מוגזמת וקריקטוריסטית, שנעשתה על ידי שימוש בסגירת יד גסה וצלליות גרוטסקטיות עם מגוון סמלים של המשטר הרוסי.
טל ברקוביץ׳ הציגה קולקציה אישית במיוחד העוסקת בשתיקה שלה לאחר תקיפה וניסיון לאונס שעברה בעודה חיילת. התוצאה? לגמרי מה שלא ציפינו, קולקציה צבעונית במיוחד, מלאת חיים, כזאת שהזכירה לנו את רחובות לונדון הסואנים, ג’קט בומבר צבעוני עם הכיתוב FUCK OFF, אוברול בהדפס שחור לבן שעליו נתפרו כנפיים עצומות ככמיהה לניצחון שלה. הקולקציה של ניר חצרוני, שצעדה לצלילי השיר ‘אי שם מעבר לקשת’, נראתה במבט ראשון נאיבית ומרחפת מעל פני הקהל, אך זו הייתה אחת הקולקציות הטובות שצעדו. חצרוני, שעסק בסיפורו האישי של מכר המשפחה שנהרג במטע זיתים שילב אלמנטים כמו צבא, חופש וטבע, עולמות בלתי אפשריים דרך זווית ראייה אופטימית לסיפורו הטרגי עם שמלות ממדי צבא, פליסה, אביזרי עור דמויי אוכפים ופרחי נייר תלת ממדיים.
הקולקציה שסגרה את התצוגה וזו שגרמה לנו להזיל דמעה מהתרגשות שייכת לסטודנט אהרון גניש. גניש חונך כילד חרדי בישיבות גבוהות וחווה את אחת התופעות הבולטות במגזר החרדי – חיים בצל ההשתקה. ילדים ונערים מוטרדים מינית ונאנסים מידי יום וקולם אינו נשמע. הוא עשה זאת באמצעות פס הקול עם השיר ‘קול הנשמה’ של הזמרת עופרה חזה ז”ל שליווה את התצוגה ופריטי לבוש קלאסיים הלקוחים מהעולם החרדי, בהם שילב שרוולים ארוכים ממשי והפך את החולצה המכופרת הלבנה לאביזר מרכזי בקולקציה עם דמוי ציציות. גניש יצר מופע מרגש והפגין יצירתיות, עומק, מחשבה ויכולת טכניקת ברמה גבוהה מאוד עם פיתוחי טקסטילים מרהיבים, כאלה שרואים בבתי האופנה היוקרתיים מעבר לים. ללא ספק מקומו בעולם הגדול והוא סומן כאחת ההבטחות היותר בולטות השנה. אנחנו נעקוב אחריו עם הזמן לראות האם הצעקה היומיומית שלו לקיים את הדיבר האחד עשרה- לא תשתוק, אכן תניב עוד קולקציות איכותיות כמו קולקציית הגמר שלו.
