הזכוכית כשקול של שבריריות הבית: שאלון עם אליה בלוך על יצירתה בתערוכה ‘בית צף על מים גועשים’ והכוח המסתתר במעבר בין חומר דומם לפסלים חיים

ביצירותיה של אליה בלוך, הזכוכית – החומר שנע בין רגישות לעמידות – הופכת לסמל לשבריריות החיים ולארעיותו של הבית, הן כמבנה פיזי והן כמרחב רגשי. לאחר שסיימה את לימודיה ב”בצלאל” (האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים) וזכתה בפרס אנדי, בלוך יוצרת רהיטים מתוך תבניות זכוכית – מהלך שמערער על הדימוי הקלאסי של הבית החזק והיציב. דרך העבודה עם זכוכית חמה, היא מציגה את פעולתו הייחודית של החומר, כמו גם את המשמעות המורכבת של הבית: מקום שנדמה יציב אך נותר שברירי.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?

אני אוספת רהיטים ופריטים ברחוב. כבר אין לי מקום בבית, אבל אני עדיין אוספת. חפצים ממש מושכים אותי. לפעמים באופן מכוון אני מחפשת בשווקי פשפשים או חנויות יד שנייה פריטים שמעניין אותי להעתיק לזכוכית. קראתי פעם מאמר של גדעון עפרת, שבו הוא כתב על הקשר בין אספנות ואבל. הוא מדבר שם על האספן כמישהו שרוצה דרך האוסף להחזיק איזה רגע חולף, ממש התחברתי לזה, למחשבה שאני מייצרת לעצמי בית שבנוי מחפצים של אחרים, כאלו שכבר יש להם מטען, ועבר מסוים. אלו הדימויים שאני עובדת איתם, דימויים שמזכירים לי בית, זה שהיה לי שהייתי ילדה, וזה שהייתי רוצה שיהיה לי וההבדל בין השניים.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית? 

אני לא חושבת שהיה איזה רגע שבו בחרתי להיות אמנית, אני בסך הכל דיי צעירה, סיימתי את הלמודים שלי במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל רק בקיץ האחרון, ולפני זה למדתי בסדנא לציור ורישום בירושלים אצל ישראל הירשברג.  למען האמת אני לא בטוחה שזאת בכלל בחירה. אני פשוט חושבת בפעולות, בדימויים, בצורות ובצבע. עכשיו אני עובדת בעיקר עם זכוכית שקופה, אז אולי זנחתי קצת את הצבע. זכוכית היא חומר מרתק בעיני, היא גם חמה וגם קרה, גם שברירית וגם יש לה נוכחות חזקה מאוד, היא חומר שהוא גם יום יומי וגם קסום. אני לא מתעסקת בשאלה האם אני רוצה את זה או לא,  אני פשוט מרגישה צורך לייצור ואני אסירת תודה כשמגיעות הזדמיונות זה מרגש ומשמח והלוואי יהיו עוד הרבה כאלה.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?

בפרויקט הגמר שלי בבצלאל, הצגתי עבודת ווידאו שרואים בה שטיח שנשרף בעזרת זכוכית חמה. אני זוכרת שהייתה ילדה קטנה, בלונדינית עם עיניים כחולות שהתיישבה מול המסך והייתה מרותקת לווידאו. באיזשהו שלב, היא הפנתה את הראש לאמא שלה, ובעיניים מלאות דמעות שאלה אותה אם באמת השטיח נשרף. התקרבתי אליה, ואמרתי לה שאני אגלה לה סוד, שמה שאני שורפת זה רק תמונה של שטיח, השטיח האמיתי היה של סבא שלי והוא נמצא אצלי בבית ולא קרה לו כלום. יכולתי לראות שזה לא ממש מרגיע אותה. וחשבתי שהיא צודקת, כשמשהו נשרף זה מפחיד ועצוב גם אם זה רק דימוי.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? 

כשהייתי בשנה ב’ בלימודים שלי במחלקה בבצלאל, היה לנו קורס שנקרא “קורס מחקר”, הקורס היה בהנחיית דפנה קפמן וד”ר טל פרנקל אלרואי. התבקשנו לבחור נושא שקשור לעולם הזכוכית ולחקור אותו. כשעובדים עם זכוכית חמה, אי אפשר לגעת בה, ואחד הכלים שעובדים איתם בניפוח, הוא עיתון רטוב שנטבל במים. מחזיקים את העיתון ביד, ובעזרתו מעצבים את הזכוכית. זה אולי הכי קרוב שאפשר להגיע לכמעט לגעת בה. בקורס, חקרתי את הקרבה של הגוף שלי לזכוכית החמה, דרך העבודה עם עיתונים רטובים, ומיתוך כך את הסכנה של העבודה איתה. תיעדתי דרך סרטוני ווידאו קצרים את הפעולות השונות שעשיתי. זה לא הבשיל לכדי עבודת אמנות או פרפורמנס, אבל זה היה מן מחקר שעשיתי עם עצמי במסגרת הקורס, ודרכו למדתי שמעסיקים אותי נושאים של גוף של סכנה, של שליטה ואובדן שליטה וההבנה שבשבילי זכוכית היא חומר מרתק, מהפנט ממש, שיש לי אליו משיכה חזקה, אבל גם כזה שיש בו מרכיבים של סכנה ואיום. המחשבות והתובנות האלו מובילות אותי בתהליך היצירה שלי גם היום. טוב, בואו נגיד שגם לא עברו כל כך הרבה שנים מאז.

מהי שיגרת העבודה שלך?

שיגרת העבודה שלי היא להיות עסוקה כל הזמן. נראה לי שכשאני עסוקה ואין לי זמן לנשום, אני מתפקדת הכי טוב. אני כרגע אסיסטנטית בבצלאל במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית שבה למדתי, שזה עבודה נפלאה כי גם אני נמצאת עם סטודנטים שפתאום יש לי מה ללמד אותם, וגם אני ממשיכה ללמוד מהמרצים והצוות הנפלא של בצלאל. בכלל האקדמיה והמחלקה בפרט, היא מקום שטוב לי להיות בו, יש אוירה של עשייה ועבודה וזה מפרה ומפתח מאוד גם כשאני כבר לא סטודנטית. כשאני עושה כמה דברים במקביל, בדרך כלל זה מוציא ממני דברים טובים. אז מה שיגרת העבודה שלי? לעבוד הרבה, קשה, ובלי הפסקות. כשאני בחופש אני פתאום אבודה.. אני קצת וורקוהוליק, בטוח יש לזה מחיר, אבל אני בנתיים מכחישה אותו.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה?

זה מאוד תלוי על מה אני עובדת. אם אני עובדת על תבניות לזכוכית, זה תהליך איטי ארוך עם המון שלבים שמצריך ריכוז ומחשבה, בעיקר בחלק של להבין איך לבנות את התבנית נכון אז אני שומעת טרייסי צ’פמן. היא מרגיעה אותי ותמיד באה לי בטוב. כשאני מנפחת זכוכית אני עושה מסיבה. ניפוח זכוכית זה כמו ריקוד. הרבה פעמים עובדים בשניים, כי רוב הפעולות מצריכות עוד זוג ידיים. אני זכיתי לעבוד עם שירה גפן שהיא גם אמנית זכוכית, בוגרת המחלקה, גם חברה טובה שלי, וגם יש לה המון ידע וידיים מדהימות. כמעט כל מה שאני עושה אני עושה איתה, היא שותפה מלאה שלי לעבודה האמנותית. אנחנו שומעות שירים של דיוות מדונה, ריהאנה, ריטה, זה מכניס לקצב, ומייצר אוירה טובה.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

אמיר כהן, הוא גם אמן זכוכית צעיר ואנחנו חברים. אנחנו עובדים ביחד כאסיסטנטים במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל. אמיר עובד על תערוכה חדשה, ועושה דברים מדהימים. הוא מייצר מרחב ובו משקלים שונים, לפעמים הזכוכית אצלו היא מסיבית וכבדה מאוד, ולפעמים דקה וקלה כמו בועת סבון כמעט. הוא עובד עם צורות ודימויים קלאסיים אל מול צורות וטכניקות מודרניות. גם החומריות אצלו תמיד מעניינת, הוא משלב זכוכית עם חומרים שונים. תמיד מרתק לראות אותו עובד. כיף שאנחנו לומדים אחד מהשני כל הזמן .

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולחת אותם קודם לקרוא?

הייתי שולחת אותם לקרוא את ה”אלביתי” של פרויד. למרות שאני ניסיתי לקרוא ולא ממש הצלחתי. אני חושבת שקראתי את המאמר הזה 4 או 5 פעמים ועדיין לא הבנתי הכל. אבל מלקרוא על המאמר הבנתי הרבה יותר. פרויד מתאר דרך מה שהוא קורא לו אלביתי, תחושה של זרות וניכור דווקא במקום המוכר והבטוח. המושג הזה מרתק בעיני, ויש לו המון מופעים, אני חושבת עליו הרבה , ומרגישה שאני מנסה לתת לו ביטוי בעבודות שלי.

מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

עוד לא השתתפתי בכל כך הרבה פרויקטים ותערוכות, את פרויקט הגמר שלי הצגתי כאמור בתערוכת הבוגרים של בצלאל בקיץ האחרון. זה היה מרגש מאוד, אני מאוד גאה בפרויקט הזה. לא כי אני לא חושבת שיש בו עוד מה לשפר, ועוד לאן להתפתח, אלא כי הרגשתי שאני מצליחה דרכו להביא בצורה מדוייקת משהו שהוא אישי שלי אבל גם קולקטיבי מאוד בלי להסביר יותר מידי. זה קרה כמובן גם בזכות המרצים והצוות הנפלא של בצלאל שהנחו וליוו אותי בדרך. כרגע אני מקימה את תערוכת היחיד הראשונה שלי, “בית צף על מים גועשים” בגלריה לאמנות עכשווית ברמת השרון באוצרות רחל ששפורטה. אני אציג שם 4 עבודות חדשות. כולן מזכוכית וחלק מהן משלבות אוביקטים רדי מייד. אני מאוד מאוד מתרגשת. זאת הזדמנות אדירה בשבילי ואני ממש אסירת תודה על הזכות לעבוד עם רחל המדהימה ולהציג בגלריה לצד אמנים מנוסים וגדולים ממני.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה? איך את מרגישה במהלך חשיפה של עבודות לאוצרים/אספנים?

עוד אין לי המון נסיון בתחום הזה, זה ממש משהו חדש שאני לומדת. בעבודה מול רחל, למרות שהרגשתי שאני בידיים טובות, לקח לי זמן ללמד את עצמי לשתף אותה. להבין, שבעצם היא רוצה לראות את הדברים גם בתהליך שלהם, גם בלי שיש לי את כל התשובות הקונספטואליות או את הפתרונות הטכניים. ולקח לי זמן ללמוד שמותר לי להראות גם דברים בתהליך. אולי זה איזה צורך לרצות או פחד לאכזב. משיחות שלי עם חברים צעירים מהתחום אני מבינה שאולי כולם קצת כאלו. לשמחתי רחל מדהימה והיה לי מרתק לעבוד איתה, דיי מהר היא לימדה אותי לשחרר ולסמוך על עצמי ועליה שיהיה בסדר.  מה זה בסדר, שיהיה מהמם!

איך את מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?

הפער בין עבודות חדשות לישנות, הוא לא כל כך גדול אצלי כאמור, אז עוד אין לי את הפרספקטיבה הזו שאמנים הרבה פעמים מדברים עליה, של אז והיום, או של לפני ואחרי. כשאני מסתכלת על ציורים ורישומים שלי בהתקופה שלמדתי אצל הירשברג, אני פתאום מתגעגעת לרשום ולצייר. לפעמים זה חסר לי, פעם הייתי הולכת קבוע בימי שישי לעמק המצלבה, או לחורשת הירח בירושלים ומציירת ציורי נוף. הם לא היו טובים במיוחד, אבל למדתי מזה המון. בינתיים אין לי כל כך זמן, אבל כשיהיה לי אני בטוחה שאחזור לזה קצת. בכל מקרה אני מודה על התקופה הזו, כי אני מרגישה איך לימודי הרישום ניכרים בתוך העשייה שלי גם היום, שהיא הרבה יותר תלת מיימדית אבל יש בה הרבה אלמנטים רשומיים.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

מצד אחד אני רוצה להגיד שהייתי רוצה ללמוד אצל מרינה אברמוביץ. מצד שני אני חושבת שאני ממש אפחד ממנה. אז אולי לא באמת הייתי רוצה ללמוד אצלה. אבל אני כן לומדת ממנה המון דרך צפייה בראיונות איתה ודרך העבודות שלה. היא מסקרנת אותי מאוד. העיסוק שלה בסכנה, באיום, בגוף, בגוף כחומר, מרתק בעיני. המתח הזה בין אסטטיקה, לאיום מושך אותי ואני מרגישה שהזכוכית היא חומר שמכיל בתוכו את הניגודים האלו.

הגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון מזמינה אתכם לפתיחת ארבע תערוכות יחיד של האמנים נועה בן־נון מלמד – “בארדו לנד”, נעה רז מלמד – “שוקת שבורה”, רן סלוין – “אוּלונג”, ואליה בלוך – “בית צף על מים גועשים”. התערוכות באוצרות רחל ששפורטה מציעות ארבע נקודות מבט ייחודיות על רעיון הארעיות והשבריריות, כל אחת מהן מציגה יצירות המשתמשות בחומרים ובטכניקות שונות כדי להציג את התמורות שבחיים, בחומר ובזמן. פתיחה: 9.5.2025 בשעה 11:00, מיקום: שדרות ויצמן 20, רמת השרון, הכניסה חופשית. שעות פעילות: שני-חמישי: 09:00-17:00, שישי-שבת: 10:00-14:00. הצטרפו אלינו לתערוכה מרתקת שמציבה שאלות על השבריריות והזמניות שבחיים.