טבח התנינים הוא רק הסימפטום: מדיניות ההשמדה של בעלי החיים בישראל

ביום ראשון, ה־3 באוגוסט 2025, התרחש אחד ממעשי הזוועה החמורים ביותר כלפי בעלי חיים בישראל. אנשי המנהל האזרחי, בסיוע רשות הטבע והגנים, ירו למוות ב־262 תנינים חסרי ישע בחוות פצאל. התנינים, מין מוגן לפי אמנת CITES, חוסלו לכאורה מטעמי “סכנה לציבור” – אף שמעולם לא דווח על מקרה תקיפה באזור ואם זה לא הספיק, ימים ספורים לאחר מכן אותר תנין ששרד את הטבח. הוא הסתתר במערה – שם נשרף ונורה בראשו. כך נמחקה עד תום אוכלוסיית התנינים האחרונה של החווה, באירוע שהוגדר על ידי ארגוני זכויות בעלי חיים כ”פשע נגד בעלי חיים”. הרג התנינים בפצאל הוא לא תקלה נקודתית. הוא עדות למדיניות עקבית של השלטונות בישראל: תנים ושועלים נורים סמוך ליישובים בשם “מניעת סכנה”. עורבים מורעלים ונורים בשם “שמירה על מאזן אקולוגי”. חזירי בר מחוסלים בלב שכונות עירוניות, לעיני ילדים ותושבים מזועזעים. כלבים משוטטים נגררים להסגרים צפופים, ולעיתים קרובות מוצאים להורג בירי או בהמתת חסד כפויה.

בני שלזינגר, פעיל זכויות בעלי החיים “במקום לפתח פתרונות מוסריים, מדעיים ובני־קיימא – עיקור, העברה, שיקום ושיתוף פעולה עם ארגוני בעלי חיים – הרשויות מתעקשות שוב ושוב על הדרך הקלה והאכזרית: כדור בראש. המכנה המשותף ברור: כל בעל חיים שנתפס כמטרד או איום מדומיין – נעלם. ההשמדה היא מהירה, שיטתית, ובלתי נתפסת במדינה שמציגה את עצמה כמודרנית ומתקדמת.זו לא שמירה על הציבור – זו אלימות ממוסדת, שמוחקת חיים בשם הנוחות של בני האדם”.

עמותת “תנו לחיות לחיות” וארגונים נוספים הגישו תלונות רשמיות למשטרה, לפיקוח ולמבקר המדינה, ודורשים חקירה מלאה של הטבח בפצאל. הוגשו בקשות לדיון בכנסת, והמאבק מתרחב גם למישור הבינלאומי. אבל האחריות היא גם שלנו – של הציבור. אסור שנשתוק. אסור שנשלים עם עוד מוות ועוד הרג.

הרשויות טענו שהטבח בחוות פצאל היה הכרחי: התנינים הוחזקו בתנאים ירודים ומסוכנים, גדרות מתפוררות איימו לאפשר בריחה, ותנאים קשים של הזנחה הביאו עד כדי קניבליזם. לטענתם, לא נמצא פתרון חלופי – לא מקלטים ולא גני חיות – ולכן ההרג ההמוני הוצג כצעד “בלתי נמנע”. ארגוני בעלי החיים מציגים תמונה אחרת: מעולם לא דווח על תקיפה מצד תנין באזור, והיו חלופות שניתן היה ליישם – חיזוק תשתיות, העברה הדרגתית או הקמת מקלט ייעודי. לדבריהם, ההחלטה התקבלה בחיפזון, ללא שקיפות וללא דיון ציבורי, והיא מהווה עוד דוגמה למדיניות כוחנית שמעדיפה כדור בראש על פני פתרון מוסרי.