טרקלין של זמן: דוד וקסלר מעלה מופע אופנה חי במוזיאון ישראל

במסגרת חגיגות ה־60 של מוזיאון ישראל, מעלה מעצב האופנה והאמן דוד וקסלר את “הפלוקסוס של וקסלר”, מיצג אופנה חי ואינטראקטיבי שנע בין הדר הרוקוקו הצרפתי לבין אנרכיית הפלוקסוס. הלילה – בין גוף, יצירה ובידור – עובר טרנספורמציה לחוויה טוטאלית של תנועה, בד, צבע וזמן.

האם אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שהיצירה היא לא רק כלי ביטוי – אלא הכרח?
זה היה מאוד מקדמי. ציירתי מאז שאני זוכר את עצמי, בגן הילדים קינאו בי כי הייתי מעתיק יצירות של ון גוך בפנדה, זה תמיד היה חלק ממי שאני- לא יודע למה ולא מכיר אופציה אחרת

מהי העבודה הראשונה שלך שאתה זוכר באופן חי במיוחד, ולמה דווקא היא נחרטה בזיכרון?

בכיתה ג’ ביקשו מאיתנו לצייר חלוצים של הברון רוטשילד, גדלתי במזכרת בתיה וציירתי דמות חלוצה בגודל אמיתי. זה היה איור האופנה הראשון שלי, שלא ידעתי שהוא איור אופנה ויום למחרת המורה זרקה את הכל לפח. זה ממש ביאס אותי. מאותו יום לא הפסקתי לצייר איורי אופנה באובססיביות

ספר קצת על הדימויים שאתה בוחר– מאיפה הם באים? 

לפעמים זה סתמי, כמו שרבוט של ״תוך כדי״. הרבה דימויים שאני מרגיש בטוח בהם ויכול לשלוף אותם מהמוח בקלות. דרקונים, פירות, דמויות אופנה, להבות, גולגולות, דמעות. לאחרונה אני מחפש שחרור ומקוריות- מנסה לצייר ביד שמאל ולא להחליט מה אני מצייר אלא לזרום ולגלות מה יוצא.

עד כמה הדימויים שאתה מצייר הם זיכרונות אישיים, ועד כמה הם מומצאים או מומרים?

שילוב. זה עיבוד של זכרונות ונקודות שאני מתרפק עליהן. עם המרה לסגנון נאיבי ומכוער.

האם יש בעבודות שלך אזורים לא פתורים במכוון? 

כן, בבגדים שאני עושה הקצוות פרומים, הצורות מרומזות, חתיכות בד מתערבבות אחת עם השנייה. אני לא רוצה להראות את המוכר. אני מוצא קסם בקרוע והפרום ובמה שנותר פתוח ולא פתור. אני שונא אופנה מהירה ומשעממת שמנסה להיות כאילו יוקרתית. אני יוצר בגדים ״מכוערים״ בכוונה שמרמזים על העבר שלהם ומשאירים את הצופה עם שאלות ורצון לחקור

היו רגעים שבהם רצית להפסיק ליצור? 

יש רגעים כאלה כל שבוע. אבל אחד ממש מרכזי וגדול היה בשנת – 2022 אחרי שקיבלתי תשובה שלילית למענק של מפעל הפיס שממש קיוויתי לקבל. לא ראיתי עתיד כלכלי ולא הבנתי איך אני ממשיך את המותג והעיסוק היצירתי שלי. בדיוק עבדתי על תצוגת אופנה והחלטתי להשליך לתוכה את כל החרא שהרגשתי וקראתי לקולקציה ״האם זה הסוף של דוד וקסלר?״ אותה תצוגה הובילה לכך שהזמינו אותי להשתתף בשבוע האופנה של תל אביב, למכירות ולהמון צעדים גדולים שהמותג שלי עשה והשאר היסטוריה חה חה.

איך נראית שגרת העבודה שלך?

קריסות קריסות קריסות, אבל אני ממש מנהל את הזמן שלי בקפדנות ויש לי דף מוזר כזה שאני מכין כל שבוע ומכיל את כל הלוז והמשימות שלי לשבוע. אין שגרה קבועה, בגדול אני מנסה להיות בסטודיו כמה שיותר. מתאמן בבקרים, בקיץ משתדל לקפוץ לים ומנסה לא להתחרפן.

האם אתה שומע מוזיקה בזמן העבודה? 

צרלי xcx, לפני שהיא נהייתה הכי הדיבור ובכללי מוזיקה של ילדות בנות 15, היפר פופ, אפרו ביטס, טכנו, ראפ היפ הופ, כל מיני. אבל הבעיה החמורה היא שאני שומע את אותו פלייליסט בלופים במשך חודשים וכולם מסביבי מקללים אותי.

מה מקומו של טקסט בעבודות שלך?

אני כותב טקסט שמלווה את היצירה לעיתונות ולסושיאל. אני לרוב מאוד מילולי אבל בעל פה. וכותב כי צריך. אני יותר אוהב לאסוף דימויים ולקשקש עליהם.

אם היה צורך להכין את הצופה לקראת המפגש עם העבודות שלך – לאן היית שולח אותו?

לחוות מועקה.

מהי תגובה שקיבלת על עבודה שלך שנשארה איתך עד היום?

אנשים שאמרו לי שבכו בתצוגה שלי.

איזה פרויקט או תערוכה שלך אתה מחשיב כנקודת שיא – או כצעד משמעותי במיוחד בדרך שלך?

שבוע האופנה תל אביב – 2023, תצוגה שנהייתה ויראלית וממש שינתה את החוויה שלי בעולם. אנשים שלא היכרתי ניגשו אלי אחרי וממש דיברו איתי על העבודה שלי בצורה שלא דמיינתי שיכולה לגעת בהם. זה היה שיא של המון זמן של עבודה וייאוש וחוסר ודאות, מצאתי את עצמי מופתע ממש – מה שלא קורה לי לרוב.

איך מתנהל אצלך הדיאלוג עם אוצרים סביב תערוכה? 

קשה לי לעבוד עם אחרים, קשות לי הציפיות והדרישות. אני מרגיש שסיימתי לימודים מצולק במידה. לא שלא היה לי טוב, להפך, אבל כנראה שהחלתי על עצמי כלמיני מנגנונים של דיכוי וריצוי שמאז הלימודים ממש מטרגרים אותי. לפעמים לעבוד עם אוצרים או עם לקוחות יכול להציף אצלי קשיים שמתחברים למקומות האלה וגם אני מתנשא ובטוח שאני יודע הכי טוב אבל לרוב בתהליך אני משחרר, לפעמים בעל כורחי  ואם מתפתח דו שיח מעניין אני פתוח לשנות ולהשתנות.

איך אתה פוגש את העבודות הישנות שלך? 

אני מדחיק אותן, מנסה לשכוח, לא מרגיש שהן שלי לפעמים אני רואה אותן בכפייתיות, תצוגות בעיקר ויכול לבכות מהתרגשות מלקלוט שעשיתי את זה.

אילו אמנים או אמניות מלווים אותך לאורך השנים – בעשייה, במחשבה, בסטודיו הפנימי שלך?
ג׳ורג׳ ברכט, מרטין מרג׳יאלה, אלמודובר, אפרים משה ליליאן ואסתי שור.

אם היית יכול להכין את הצופה למפגש עם העבודות שלך – מה היית שולח/ת אותו קודם לראות, לקרוא או לחוות?

לחיות בישראל, לקרוא ספרים של ז׳אן ז׳נה, לשחק מבוכים ודרקונים ו heroes of might and magic 3, לצאת למסיבה ולצרוך חומרים משני תודעה.

לו הייתה לך הזדמנות ללמוד אצל אמן/ית אחד/ת – חי/ה או מת/ה – מי היית בוחר ולמה?

אנדי וורהול – כי אני רוצה להרוויח כסף ונראה לי שהוא הבנאדם ללמוד ממנו את זה

ביום חמישי, 12.6, בין השעות 18:00 ל־01:00, יהפוך מוזיאון ישראל לזירת פעולה אמנותית מסחררת במסגרת אירוע “לילה אחד. שישים שנה“. בחדר רוטשילד – שחזור של טרקלין צרפתי מהמאה ה־18 – מציג וקסלר קולקציית אופנה חדשה בהשראת תקופת הרוקוקו. המרחב ההיסטורי הופך לבמה רכה ומעודנת, שבה פרפורמרים לבושים בעיצובים תיאטרליים וגרוטסקיים מבצעים פעולות משחקיות ובלתי צפויות, על פי עקרונות זרם הפלוקסוס. המופע, שכולל שיתופי פעולה עם גל כרמונה (בימוי והפקה), תומר נגר (עיצוב שיער), ונגה דיזיצר (איפור), בוחן את הגבולות בין המציאות לבין הצגה, בין הצופה למציצן. במובנים רבים, זו “תוכנית ריאליטי” אמנותית – כזו שלא ידענו שאנחנו משתתפים בה. הכניסה חופשית.