בין אשליה למציאות: יונתן לוי על המחזה “הנוסן” במסגרת פסטיבל SURROUND בתיאטרון החנות, בית טפר תל אביב

יונתן לוי – במאי, מחזאי, מורה ויזם חברתי – ממשיך במסעו בעקבות דמויות היסטוריות שהפכו לסמלים תרבותיים. במחזה החדש “הנוסן”, שיעלה במסגרת פסטיבל Surround בתיאטרון החנות שבבית טפר, תל אביב, הוא משתף פעולה עם אמן החושים ליאם לבנון ויחד הם בוחנים את הגבול הדק שבין קסם לשקר, בין אמונה לאשליה, דרך דמותו של אריק יאן הנוסן – אמן חושים שפעל בגרמניה ערב עליית הנאצים.

תספר קצת על הנושא למחזה שבחרת, מאיפה הוא לקוח?

הדמות ההיסטורית שבמחזה הספציפי הזה הגיעה מליאם לבנון, חבר, תלמיד לשעבר ואמן חושים מהשורה הראשונה. הוא בא עם הרעיון. אבל הוא ידע שאני אוהב דמויות היסטוריות, שנמצאות בטווח שבין אקטואליה למיתולוגיה, כשמשהו מהחדשות או מהעיתונות נעשה סמל לדבר גדול יותר, לרוח התקופה או למצב האנושי. כך יצא לי לכתוב טקסטים דרמטיים על סדאם חוסיין, רפול, בר רפאלי, משה קרוי – ועתה גם על אריק יאן הנוסן.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאתה לא רוצה להיות אמן?

מילדות רציתי להיות אמן – סופר, צייר, אדריכל, אנימטור, משהו. והתיאטרון אפשר לשלב בין הרבה אמנויות. רציתי להיות עוד הרבה דברים – מחנך, הוגה, יזם. אני משתדל לתת צ’אנס לכל החלומות.  לגבי רגעי מבחן – הם תמיד נמצאים. בכל פרוייקט ובכל תהליך של הצגה יש את הרגע שאני בטוח שזה הולך להיות פלופ ואז שואל את עצמי למה הייתי צריך את זה בכלל. האמת שב”הנוסן” הרגע הזה לא היה – ודי מהר ידעתי שתהיה הצגה מוצלחת, וזאת בזכות הכשרון העצום של ליאם כפרפורמר של ספוקן-וורד וכשפים.

מה התגובה ליצירות שלך שאתה הכי זוכר?

אני זוכר ומוקיר את הרגעים כשתלמידים לשעבר מהתיכון אומרים לי, אחרי עשר שנים, שהצגה שעשיתי איתם השפיעה על חייהם. או אם מישהו מספר לי שספר שלי מונח ליד המיטה שלו.

מה העבודה הראשונה שלך שאתה זוכר הכי טוב?

לכל פרוייקט יש את הייחוד שלו ואת המשמעות שלו. אבל ההצגה הראשונה שלי, שעשיתי יחד עם ליאור ווטרמן – “מנו מלך אטלנטיס” הייתה מיוחדת במובן הזה שעד שהיא לא נוצרה, למרות שידעתי שאני נמשך לתיאטרון, לא הייתי בטוח שיש לי כשרון.

מהי שיגרת העבודה שלך?

אני עובד על הרבה פרוייקטים במקביל. בדרך כלל יש 3-4 הצגות בשלבים שונים של התפתחות, אני מלמד ב3-4 מקומות, יש את ענייני הטחנה, ועוד שאר הדברים של החיים. אז זה די ג’אגלינג – כל פעם צריך לתפוס כדור ולזרוק אותו כדי שיהיה מקום למשהו אחר. ובין לבין אני מתבטל, וכשיש דד-ליין מרכזים מאמצים.

האם אתה שומע מוזיקה בזמן העבודה?

אני לא שומע מוסיקה בזמן שאני כותב או מביים – ההשפעה שלה חזקה מדי. צריך שקט. בשנים שעבדתי על האופרה “אלף הישנים” עם אדם מאור הייתי מאזין לאופרות כדי ללמוד את התחום. זה ז’אנר מופלא, אבל  לרוב בלתי נסבל. אני מקשיב למוסיקה כשאני נוהג: בשבועות האחרונים אני עובר על הדיסקוגרפיה של קניה ווסט.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

בתחום אמנות החושים, אני ממליץ לראות את ליאם לבנון. במוסיקה, אני ממליץ על נועם ענבר, אדם מאור וליאוניד פיודורוב. בציור, אל גרקו. בסטנד-אפ – שחר חסון.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות או לקרוא?

את תרגומי האפוסים של שאול צ’רניחובסקי, כרך ה’ במהדורת כל כתבי.

מהי הפרויקט שעשית שאת הכי גאה בו?

שאלה קשה. ההצגה הכי מלוטשת שלי הייתה כנראה “סדאם חוסיין – מחזה מסתורין”, בתחרות עם “קרוי – מעבר ליש ולאין”. השירים הכי טובים נכללו ב”מלכיטווס”. הפרוייקט הכי אמביציוזי – האופרה “אלף ישנים”, במקביל לספר שעליו התבססה – “עורו אחים”. ההצלחה הכי גדולה הייתה פסטיבל שייח’ אבריק, והמפעל הכי משמעותי – לקחת חלק בייסוד תיכון שקד. היצירה החדשה ביותר, שאני גאה בה גם, היא הטרילוגיה הדרמטית “סדרת משטרה” שתצא בקרוב בהוצאת דחק.

איך את מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?

אני שמח על רוב היצירות שעשיתי. לפעמים התחושה היא “וואו, פעם הייתי טוב, מעניין אם זה יחזור”. זה לא חוזר – עם הגשמת ההישג חולפת גם היכולת הספציפית שהביאה אותו לעולם. אבל בינתיים היא מתחלפת ביכולת אחרת.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניין ללמוד?

הבמאי הנערץ עליי הוא רומיאו קסטלוצ’י. למדתי המון רק מלראות את העבודות שלו. כשעבדתי על האופרה בפסטיבל אקס-אן-פרובאנס הוא ביים במקביל את הרקוויאם של מוצרט. כשהתאפשר לי התגנבתי לחזרות שלו, לספוג מה שאפשר מהמאסטרו בפעולה. מבין המתים, הייתי רוצה לעבוד עם רודולף שטיינר, שייקספיר וסופוקלס.

בין תיאטרון לחינוך, בין אמת לבדיה, לוי ממשיך לזקק את השאלות הגדולות של המאה שלנו דרך דמויות שמאירות את האדם עצמו. “הנוסן” היא יצירה חדה ומסתורית שמזכירה לנו עד כמה המציאות עצמה לפעמים רק מופע טוב במיוחד. קישור להזמנות