מיה שרבני: חוויית נדודים חסרת זהות – יצירה של שחרור כבד במיצג “קח/י את זה מכאן” בפסטיבל מוסררה מיקס 2025
מיה שרבני (נ. 1985, מונטריאול) היא אמנית רב-תחומית ויוגה תרפיסטית, יוצרת בתל אביב, המשלבת בצילומים, קולאג’, פיסול ופרפורמנס תהליכים המיועדים לעורר חוויות פיזיות ורגשיות במפגש בין גוף לתנועה. במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 2025, מציגה שרבני את עבודת המיצג “קח/י את זה מכאן” – הזמנה לבאי הפסטיבל להשיל את החפצים המזהים את זהותם, ולחוות את החלל כנוודים חסרי זהות. המיצג, המתקיים בדלפק צ’ק-אין שבקפיטריה של בית קנדה, מציע תהליך של “צ’ק-אין” ו”צ’ק-אאוט”, בו המשתתפים מוסרים את חפציהם האישיים ונשלחים לשוטטות חסרת זהות, חווייתית ונטולת מחויבויות. שרבני, אשר יצרה ויציגה עבודות במוסדות אמנות ברחבי הארץ, מעוררת ביקורת על קשרי האדם עם חפציו ושואלת שאלות על זהות, שחרור וכובד. לובי הכניסה, כל ערב מ-20:00 במהלך ימי הפסטיבל (6-8.5.2025).
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
אני משתפת כאן בארבעה דימויים מתוך העבודה לקראת הפרויקט. אחד מהם (ואיפה שהכל מתחיל אצלי לרוב…) זה פרינט סקרין מתוך חיפוש באתר גטי אימג׳ז תחת המילה HOBO. אני ככ אוהבת את האקלקטיות שיש בתוצאות חיפוש תמונה ברשת, בגוגל, במנועי חיפוש תמונות ואפילו בתגיות אינסטגרם. זה מרגיש כמו אבן שנזרקת למים העמוקים של האינטרנט ועשה גלים בכיוונים הכי לא צפויים ולשם אני רוצה להגיע. יש לי מאות ואלפים של סקרין-שוטים ופאונד-פוטג׳ שאני שומרת ומצטברים כל יום. זה שילוב של רדי מייד וגם חומר גלם עבורי. השלב של המחקר לקראת מופע נמשך ממש עד לרגע האחרון וכל הזמן ממשיך להתגבש אצלי בראש הנרטיב שהולך ונערם בשכבות ואז המפגש בלייב עם הקהל הוא גם המימוש וגם הפרק הנוסף במחקר הזה.
את הדימוי השני של ארבעת הגברים המשוטטים בגלריה יצרתי בעצמי עם גרסה מאוד משונה שהקסימה אותי של מערכת און ליין ליצירת דימויים, הכי חינמית ומשונה. היה לי חשוב ליצור דימוי שאין לי עליו שליטה מלאה, מין שיתוף פעולה שלי ושל המנגנון. הפריים שהתקבל הוא מין היבריד הזוי שנשען גם על תמונות בדמות של נווד שהזנתי למערכת וגם בעקבות הבקשה שלי ליצור דימוי של מבקרים בחלל אמנות שאוחזים מקלות נדודים. הדמיות מרגישות לי גילגולים שונים של אותה דמות.
באותה מערכת גם נוצר הדימוי המהפנט של הבחורה בסגנון אנימה. הרגל החשופה שלה הפתיעה אותי ובעצם אין בפריים את היצוג של התיק או הדבר שאותו היא סוחבת איתה על גבי מקל הנדודים ומשהו בהחלטה השרירותית הזו מצא חן בעייני במיוחד. גם אני עד לשלב המפגש עם הקהל והלייב לא אוכל לדעת מה יהיו החפצים והנפח שהם תופסים שאשים יגיעו איתם לפסטיבל.
הדימוי האחרון זה הצילום המפואר והמטורלל שלי שחלמתי ליצור כטיזר או כרזה להזמנה וצילמה בפועל (בעיינים טובות במיוחד) שיראל הורוויץ שהיא חברה וקולגה מוכשרת. זו תמונה בסלון שלי, שצולמה מהנייד בכמה רגעי-יצירה חפוזים ומענגים, עם ערמות הכביסה שכבר נהיו תושב קבע בקצה הספה שלנו ואחד המקלות מהאוסף שמצטבר לו אצלי לקראת האירוע שיהיה במוסררה מיקס. זה בעצם תיעוד של נקודת המוצא שממנה אני אישית יוצאת למסע הזה.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית? האם היית עוברת את אותו תהליך שוב ?
לא חושבת שהיה לי אי פעם רגע שלא רציתי להיות אמנית או הרגשתית שאוכל לחיות בעולם מבלי להיות מעורבת באופן כזה או אחר בתהליכי יצירה. לצד זאת לא השלמתי תעודת הוראה והלכתי לכיוון ה״קלאסי״ של להתפרנס באותו שדה כיוצרת. יש לי ״day job״ מאוד משמעותי עבורי. אני יוגה תרפיסטית ומטפלת בשפת ההתמקדות (פוקוסינג). האמנות שלי היא אוסף של הזדמנויות ואירועים ומאוד עונתית באופי שלה עבורי, ואילו היוגה, ההוראה והטיפול בקליניקה הם כמעט תמיד תהליכים ארוכים בפעימות קבועות. המשותף להם זה הצורך בהתבוננות ובניווט מתוך האטה ואמונה בדרך.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
הכי נפלא זה אנשים שצוחקים בקול רם, מחייכים, מופתעים. וכמובן האקט המודרני של ״לשלוף את הנייד״ ולצלם או לבקש להצטלם איתי בלייב. זה תמיד יהיה בשבילי סימן שמי שעומד מולי רוצה לשמור את הרגע הזה לעצמו ולחזור אליו וזה ממש מחמם את הלב ולא מובן מאליו אף פעם.
הלוואי ואוכל ליצור חוויה שבה כל צופה ירגיש שהעבודה נוצרה במיוחד בשבילו.
מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב?
זו לא העבודה הראשונה אבל יש איזה ציוד שמן קונספטואלי שיצרתי בשנה א׳ בבצלאל שמלווה אותי. יש בי חלק שכל השנים רוצה לצייר בחופשיות כמו בילדות ולא מעז. בסוף כשיש קהל אני לא אוותר על הלייב וההופעה. אבל משהו שם בניסיון ליצור חוויה של פעולה תלת מימדית בתוך מרחב של דו מימד נשאר איתי. ציירתי מחווה לספר ילדים צרפתי שאהבתי על בלון אדום שעף מעלה ונעלם בשמיים. תהליך היצירה היה שעות סיזיפיות של ציור בלון אדום היפר-ריאליסטי ככל שיכולתי וברגע אחד כיסיתי אותו בצבע כחול כהה ואינטנסיבי עד שכמעט כל הבלון נעלם מהעין.
מהי שיגרת העבודה שלך?
מבחינת עולם היצירה אני מרגישה במחקר וליקוט מתמיד, אבל זו לא שגרת יצירה אלא שגרת חיים. היצירה היא הרבה פעמים ההפך משדגת העבודה ואז יש כמה ימים דחוסים והלו״ז זז לכל הכיוונים ואני זוכה להתמסר לרגעים של שלבי ההפקה ואז לזמן אמת במהלך המופע או האירוע.
ביום יום אני מכורה לחלוטין לאינטרנט ועסוקה בצרכנות יתר של דימויים ומידע איזוטי והזוי. אוספת חפצים וחומרים וכשמגיעות הזדמנויות ופרוייקטים לעשות בהם שימוש הזרמים האלה מתכנסים לכיוון אחד. הכי נפלא עבורי זה שיש דד-ליין. זו באמת המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לכל אמן. דד-ליין וקירות לבנים או במה. מהרגע שסיימתי ללמוד ונגמרו ה׳הגשות׳ מטעם המערכת אני תמיד עסוקה בלזהות מתי ההזמנות הבאה שלי ליצור, להופיע, להציג.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה?
לפעמים פרוייקטים מסוימים מתחברים לי לסאונד מסויים או אפילו יצירה ספציפית. אבל בימים אלה יש לי הרבה פחות שעות מפגש עם החומר והרבה פרויקטים מצריכים איזו התכנסות של הפקה והכנות לקראת הרגע של ה״לייב״ אז אין לי איזו רוטינת האזנה. אני כן אוהבת לשמוע ׳מההתחלה ועד הסוף׳. פסקולים שלמים למשל. משהו שמספר סיפור. וגם טראנס מקפיץ עם ביטים טירוף באוטו בעיקר כשאני נוהגת בדרכי הלוך למופע כדי להעלות את התדר. גם שירי דיסני ומחזות זמר הזויים עושים לי את זה. אז אם כבר סאונד תמיד באוטו תוך כדי נהיגה זה הכי הכי בשבילי.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?
קודם כל אני בעיקר ממליצה ללכת לראות אמנות. בתקופות שאני בעצמי רואה וחווה יותר זה אושר צרוף וממלא את הלב. ממש בימים אלה אי אפשר לפספס את העבודות של רות פתיר במוזיאון תל אביב בתערוכה ״ארץ אם״ M)otherland).
רות למדה איתי, והחוויה שלי היא קודם כל גאווה מטורפת על המקומות שהיא הגיעה אליהם ועוד תגיע. היא אישה נדירה וליוו אותה אוסף של אנשים מוכשרים שהיא בחרה בפינצטה. היא מצליחה לטוות את החיבור ארכיאולוגיה-טכנולוגיה ברגע שבו זה כל כך נדרש ונכון בעיני. התמהיל והאופציה שלה לטפל ב׳אישי שלה׳ ושזה יהיה באותה מידה גם סופר ציבורי ונוגע זה הכוח של העבודות שלה בעייני, וזה מעורר השראה.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
לדעתי כולם כולל כולם צריכים ללמוד יותר אנטומיה ובעיקר על שלבי ההתפתחות האמבריולוגית. להבין איך נוצרנו ויצרנו את עצמנו. זה הכי רוחני שיש מבחינתי וגם אם לא נוכח בעבודות לי אני סופר עסוקה בחוויה הראשונית הזו, במה שקורה במפגש בין גוף לחומר. ברמת התאים והאיברים. זה מטריף אותי ואני חושבת שזה זכות להסתובב בעולם עם ידע כזה. למשל אצל כולנו ברגע מאוד מסויים ומאוד ראשוני התקפל הלב כדי שנוכל להתפתח. אפילו רק לשונית זה משפט כל כך נפלא. אני עסוקה להרגיש ולדעת את זה שהלב שלי ושל כל בן אדם חי בעולם התקפל כדי שנוכל לחיות. זה מרגש וגם משהו בסוג המידע הזה מנחם אותי. בחיבור של כל איבר אל הלב, במערכות השונות שפועלות בגוף וכל הזמן מייצרות אינטגרציה. אותי זה מרתק. למרות שרוב ההזדמנויות והפעולות שלי בעולם הן פרפורמטיביות אני מבחינתי תמיד נשארת בנקודת מוצא שלי אמנית פלסטית שחושבת על החומר, על המסע אליו וממנו.
מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?
ב-2019 הצגתי תערוכת יחידה בשם ״הצעת הגשה״ במוזיאון יפו באוצרותה של רות אופנהיים המופלאה. קיבלתי את ההזדמנות לחלום שם בענק בזכות ליא ציגלר שניהלה אמנותית פרויקט עירוני בשם ׳אתר׳ שהשתתפתי בו, האופציה להציג שם במוזיאון עלתה והרעיונות לא הפסיקו להגיע. היה ממש מאתגר לזהות באיזה נתיב לפעול מבחינתי ובסוף איכשהוא הכל התכנס באיזה קסם שאיפשר לי להציג שם המון חלקים שלי ושל העשייה שלי. זה התחיל מהעוגות ש״הדפסתי״ עליהן קבצי אקסל של מתכונים שחקרתי, ארגון אירועים ואנשים מוכשרים שהגיעו להתארח בתערוכה. על הקירות הצגתי סדרת צילומים שלי ותיעוד כלי הגשה ואירוח מהבית של סבא וסבתא. צילמתי המון בזמן שהם מציגים לראווה את האוסף האקלקטי, מסוג הצילומים שבא לשמוע מה אומרים. בחרנו גם לעשות מקום של כבוד משעשע ומלא הומור ל׳עבודות שמן׳ שלי שהן ניירות אפייה מארוחות עבר, ובין הקשתות שתלנו פיסול רדי מייד. השיא היה להקים שם סלון פנימי מוקף 15 מטר של ספרי בישול שאספתי חודשים ולאייש את העמדה בדמות שהגיתי של ׳טינה נעמי סיידא׳ מדיום המתכונים שעד היום מלווה אותי. אם מישהו היה מספר לי שחמש שנים אחרי אני עדיין אתגלגל איתה בעולם לא הייתי מאמינה. אני מוזמנת ומגיעה לאירועים פרטיים ומוסדות. מופתעת מעצמי כל פעם מחדש כשאני שמה את הפאה שלה ונכנסת שוב לדמות.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
כל תהליך ומפגש כזה אני בעיקר מרגישה ברת מזל שיש מישהי או מישהו לחשוב איתו ביחד. מישהו שתומך באפשרות שלי ליצור. זה מבורך כל פעם מחדש. אני כן תמיד מזהירה מראש מכמות הרעיונות שעולים לי והדימויים שיש לי. הדסק-טופ שלי תמיד עמוס ועל גבול התקף אפילפסיה מתמשך מרוב אקשן אבל אני ממש אוהבת כל פעם לנווט מחדש וליצור נתיבים וחיבורים בתוך כל השפע הזה ובעיקר למדתי לא להיצמד לשום תוכנית מראש ולפתוח עוד ועוד ועוד טאבים. ללכת לאיבוד עד שפתאום מגיעים למשהו שלא ידעתי לנסח שאותו בכלל חיפשתי.
איך את מרגיש שאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?
למען האמת אני ממש מופתעת כל פעם שאני חוזרת אחורה ופוגשת עבודות קודמות שלי. בכנות בעיקר בא לי לדבר עליהם שוב, להראות אותן, לתת לחלק גדול שלא הוצג במה או קיר או איזו הרצאה… אני מאחלת לעצמי לאגד את הדברים באיזה פורמט אבל זה דורש הרבה משאבים וגם חלום מגובש מאוד ואני עוד לא שם. לפעמים בא לי אתר אינטרנט מהוקצע מפונפן שאין לי ולפעמים אני מדמיינת ספר אמנית באיזה פורמט שעוד לא קיים שבו איזו הולוגרמה שלי מוקרנת לך בסלון מספרת מעשיות.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
הייתי בשמחה לומדת אצל מרתה רוסלר. היא בת למעלה מ-80 אז אני לא בטוחה שזה ראלי אבל אפשר לחלום. היא אמנית פעילה באמריקה שהייתה חלוצה לחלוטין בתחומה ובגישה הפמיניסטית שלה לטפל בנושאים על סדר היום הציבורי. אני מרגישה שגם בזכות עבודות שלה, עבודות כמו שלי היום יכולות להתקיים או לפחות לקחת חלק בשדה האמנות. למרות שאני מסווה באופן יסודי את הביקורת שמניעה אותי (ואולי עוד לא קיבלתי אומץ להראות החוצה משהו יותר בועט) . היא יצרה לאורך השנים בכל כך הרבה מדיומים והצליחה ליצור תמהיל אדיר של גוף עבודות לאורך הקריירה. היא גם יצרה ופעלה במרחב הציבורי באופנים שהקדים את זמנו בעיני, הוציאה סיורי-אמנות וגם יצרה מחדש עבודות שלה ששרדו את מבחן הזמן ביג טיים. זו כנראה בחירה קצת נדושה אבל זו אשה שבהחלט הייתי שמחה להכיר אישית ותשפיע עלי עוד יותר מקרוב.
פסטיבל מוסררה מיקס 2025 מזמין אתכם לחוויה אינטראקטיבית וייחודית בשכונת מוסררה בירושלים. במשך שלושה ימים של אמנות, מוזיקה ופרפורמנס, תיהנו ממיטב היצירה הרב-תחומית מישראל ומחו”ל. החל ממופעי סאונד ופרפורמנס המשלבים וידאו, אנימציה ואמנות חיה, ועד תערוכות שמציבות שאלות על נדודים, זהות וזמן, כל תחנה בפסטיבל מציעה חוויה חדשה ומרעננת. הצטרפו אלינו לטיול בין היצירות המרגשות ביותר של האמנים המובילים בתחומיהם. הפסטיבל יסתיים במופע מיוחד – “יוצאים מהלופ” במועדון הפרגמון, שיספק חוויה לילית אינטנסיבית. אל תחמיצו את ההזדמנות לשוטט בין החללים השונים, לפגוש את האמנים ולחוות את המפגש המרתק בין אמנות לתרבות חיה ברחובות ירושלים. כל האירועים פתוחים לציבור הרחב. פסטיבל מוסררה מיקס 2025 יתקיים בין התאריכים 6–8 במאי 2025 בשכונת מוסררה בירושלים.
