“לבנות שחורות” / רוזה יגזאו — מסע חומרי ורגשי אל זיכרונות השיכון, ההיסטוריה של ביתא ישראל והצורך לאחות בלי לטשטש
בתערוכתה החדשה, רוזה יגזאו שבה אל שיכון ילדותה באשדוד ומתבוננת באדריכלות שהקיפה את ילדותה – זיכרונות של קהילה, חומרים מן הבית, ושפה חומרית-תרבותית שנולדה מתוך קונפליקט. בעזרת תערובת אתיופית מסורתית הכוללת אדמת חרסית, קש וחול, ובשילוב עם חומרים ממוחזרים, יוצרת יגזאו פסלים וציורים המשחזרים דימויים מילדותה. העבודות אינן רק ביטוי אישי אלא גם חקירה תרבותית – ניסיון לאחות את ההיסטוריה הקהילתית של ביתא ישראל מבלי למחוק את הכאב. יגזאו מציירת שוב ושוב את אותו הדימוי, בתקווה לדיוק ולזיכרון. באמצעות הפיגמנט המשתנה, היא בונה שכבות של משמעות – אישית, תרבותית ופוליטית.
האם את זוכרת את הרגע שבו הבנת שהיצירה היא לא רק כלי ביטוי – אלא הכרח?
כן, הרגע בו האמנות הפכה מהבעה להכרח עבורי היה רגע של התגלות. תמיד ראיתי בה כלי רב עוצמה להעברת תחושות ורגשות שחומקות ממילים, אך בשנה האחרונה לתואר הראשון, בתערוכת הגמר שלי “חווה השלישית”, חוויתי שינוי תודעתי. שם הבנתי את הפוטנציאל הטמון בפעולה שלי במרחבים קולקטיביים. העבודות אמנם נגעו בפוליטיקה של הזהות האישית, אך הן פרצו את גבולות האישי אל עבר שיח רחב יותר. התערוכה הציתה דיון משמעותי על מבנים חברתיים עמוקים שקיימים בנו, מבנים שלרוב אינם נתונים בספק או בבחינה מחודשת. חשוב לי להוסיף כי כן היו לכך ניצנים ראשונים שהדהדו בתוכי, בשנה השלישית ללימודים. יצרתי פסל מחימר לא שרוף, שהגיב לשינויי הזמן וטמן בחובו סיפור בריאה ונרטיב קהילתי דרך טכניקת החריטה ושימוש בסימבולים ארכאיים, זו עבודה שקיבלה חיים משל עצמה כאשר הוצגה בבית המאנים בירושלים לפני כ-3 שנים. שיתוף הפעולה עם עמותת אלמז, שהבחינה בערך הגלום בו, אז כן רואה בזה גם כנקודת מפנה. רגעים אלה חידדו עבורי את מהות האמנות שלי והבהירו לי את מקומה ההכרחי בהשמעת נרטיבים וזוויות ראייה נוספות, ובעיקר בהשבת הכוח לעצב היסטוריה לידיים שלי.
מהי העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת באופן חי במיוחד, ולמה דווקא היא נחרטה בזיכרון?
אחת העבודות הראשונות שלי היא עבודת וידאו בשם “מי אני” שיצרתי בשנת 2022.היצירה נוצרה במסגרת לימודי בתואר הראשון בסמינר הקיבוצים. ביצירה הזו אני עוסקת במושג של ‘הלבנה’ שקורית לקהילות שחורות על ידי קהילות לבנות. אני זוכרת שזו הייתה נקודה בה הרגשתי שאני פותחת שיח על מה זה אומר להיות אישה שחורה בתוך מרחב לבן או בחברה שהיא כביכול “ליברלית” אבל יחד עם זאת יוצרת הבניות זהותיות. דרך העבודה הזו גם בחנתי את עצמי, את היכולת שלי לחשוף דברים שהם גם אישיים וגם קשורים לקולקטיב ובנוסף איך הקהל מגיב ומה התודעה שלנו כבני אדם, במיוחד כישראלים, חושבת על זה. תופעת ההלבנה הזו היא לא רק חיצונית, היא גם בפנים, בתוכנו. להיות אישה שחורה בחברה שלנו זה אומר שהשוני שלי תמיד שם, אבל המחשבות שלי כל הזמן בתנועה, תמיד בשאלה מי אני ועד כמה אני מתאימה למקום שבו אני נמצאת, כמה הזהות שלי מתהווה על פי הבניות שחיצוניות לנו הן חברתית-תרבותי, מגדרית ופוליטית. חשוב לי לציין כי אני ומשפחתי עלינו לארץ ב-97, וכל המסע הזה של הקליטה היה מלא בקשיים ואתגרים, וזה חלק מהשאלות שהעבודה הזו רצתה לשאול ולהוציא החוצה. שאלות כמו האם אני יכולה פשוט להיות אני? האם לקהילה שלי יש מקום אמיתי בחברה? האם אני מחקה את התרבות של האחר כי לו יש כוח, או שאני מאמצת לחיקי אלמנטים שלא שלי כדי שיקשיבו גם לי? היצירה הזו פתחה לי דלת ליצירת עוד עבודות, שבהן יכולתי להמשיך לשאול על כל הדברים האלה מעוד זוויות ולחבר את זה גם לסיפור האישי שלי וגם לסיפור של קהילות. דרך המובן החומרי, חזותי ואומנותי.
ספרי קצת על הדימויים שאת בוחרת – מאיפה הם באים? איך נאספים? מה נוכח בך כשאת מציירת?
“הדימויים שאני בוחרת לעבוד איתם קודם כל צומחים מתוך השאלות האישיות שמטרידות אותי. זה יכול להתחיל מאיזה קושי שנתקלתי בו בחיים ואני מוצאת את עצמי שואלת עליו שאלות. הדימויים האלה גם באים משכבות יותר עמוקות שחשוב לי להביא לשיחה, לחשוף דברים שלא תמיד מדברים עליהם או שאני רואה אותם קצת אחרת מהאנשים סביבי. חשוב לי החיבור לחומר. אני מנסה להבין ביני לבין עצמי איך אני יכולה לדבר על נושא מסוים ואיך החומר שאני משתמשת בו יכול לייצג את העבודה בצורה הכי מדויקת. יש עבודות פיסוליות ויש עבודות וידאו – אבל מעל הכל, אני תמיד רוצה לקשור את זה גם לטבע האדם, ברמה הכי בסיסית ועתיקה. אני מחפשת דרכים להסתכל על עצמנו כבני אדם במבט יותר עמוק.”
עד כמה הדימויים שאת מציירת הם זיכרונות אישיים, ועד כמה הם מומצאים או מומרים?
הבסיס ליצירה שלי הוא לרוב הזיכרון האישי, אבל אני לוקחת את הזיכרונות האלה ונותנת להם פרשנות חדשה דרך רעיונות שמחוברים למציאות אבל גם שואלים עליה שאלות. בתערוכה הנוכחית שלי בבית האמנים ירושלים , “לבנות-שחורות”,– אני חוזרת לזיכרונות ילדות מהשכונה שגדלתי בה, ומעבירה אותם לציורים ולפסלים מאדמה בטכניקה מסורתית. זה כמו לקחת משהו שהיה ולראות אותו שוב בעיניים אחרות, בתוך העבודה עצמה. יש פעמים שזה מקבל גם מימד קצת מיסטי או רוחני, ויש פעמים שזה פשוט שילוב של כמה נקודות מבט, כמו הזהות שלי שהיא גם מורכבת מכמה חלקים שמתאחדים וגם מתקיימים בכמה רמות שונות. בדרך כלל, אני מתחילה מאיזה זיכרון או מהאופן שבו אני תופסת את העולם, ומשם זה מתפתח לעוד כיוונים ודרכם אני בוחנת את הנרטבים שאנחנו מכירים ואת הארכיון שאני.
האם יש בעבודות שלך אזורים לא פתורים במכוון?
כן, אני חושבת שקיימים בכמה מהעבודות שלי סימנים או סמלים, ואפילו כיווני מחשבה, שקשורים לאיזושהי הבנה מסוימת של החיים. התערוכה הנוכחית למשל תהיה ברורה למדי למי שמגיע מאותה שכונה שאני מתייחסת אליה, או שהעיסוק שלי בשאלות של זהות ידבר יותר חזק למי שחווה סיפור דומה. אבל יחד עם זאת, אני מאמינה שבאמנות תמיד נשאר איזה חלק שלא נחשף עד הסוף, שיכול להיות קצת מעורפל. אני רואה בזה דווקא מקום טוב לחקור, איזושהי טריטוריה נוספת שאפשר לבנות עליה סיפור אחר. יכול להיות שגם העין שלנו באופן טבעי נמשכת למה שמוכר לנו, ומה שזר נשאר קצת בצל. אני כן חושבת שהכוח באמנות נמצא גם בנסיון הפיענוח של הצופה, בהדהוד, שלא חייבי להיות מזוהה או מובן.
היו רגעים שבהם רצית להפסיק ליצור?
כן, היו רגעים כאלה. חשוב לי להגיד שאני רואה בעשייה האמנותית שלי זכות. מצד אחד, אני באמת מאמינה בדרך שלי ובמה שאני יכולה לעשות, אבל זה דורש פשרות כלכליות והרבה סבלנות. אני משתדלת להגיש בקשות לתמיכה ולמלגות אבל יש את החיים עצמם ואת הצורך להתפרנס, ולעיתים זה מתנגש עם הנחת והזמן שנדרש פשוט ליצור. אז מוקירה כל רגע שיש לי אפשרות ליצור, ועל המרחב לעשות את מה שאני אוהבת .
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה?
זה תלוי, לפעמים כן ולפעמים לא, וזה גם מאוד תלוי איך אני מרגישה פיזית ומנטלית באותו רגע. כשאני רק מתחילה ליצור משהו חדש, אני בדרך כלל מעדיפה שקט כדי להקשיב טוב טוב למה שקורה אצלי בפנים – בגוף, במחשבות, לראות אילו תחושות או קולות נוספים עולים כשאני מתחילה לעבוד.
אבל בשלבים יותר מתקדמים, כשאני כבר מרגישה שאני יודעת לאן היצירה הולכת או כשאני כבר רואה את התוצאה הסופית בערך, אז אני מרשה לעצמי לשמוע מוזיקה שנותנת לי קצב. זה יכול להיות משהו שמותאם לשעות היום, כמו מוזיקת תדרים בבוקר ואז מוזיקה יותר קצבית בהמשך, ויכולה להיות גם מוזיקה שפשוט נותנת לי דרייב ומרץ לעבוד.”
מה מקומו של טקסט בעבודות שלך?
אני רואה בטקסט חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה, עוד דרך חשובה להבין את העבודה מעבר לפרטים הטכניים של איך היא נוצרה. חשוב לי שהטקסט יהיה מדויק ויעביר את העבודה, במלואה. יש מקרים שהתפקיד שלו הוא פשוט לעורר את הסקרנות של הצופה ולגרום לו להתבונן יותר לעומק, אבל בעיניי, הטקסט הוא בהחלט מרכיב משמעותי.
אם היה צורך להכין את הצופה לקראת המפגש עם העבודות שלך?
אני חושבת שהאופן שבו אנחנו ניגשים למרחב ואת מה שאנחנו מביאים איתנו משפיע על החוויה שלנו מהעבודה. הייתי רוצה שהצופים שלי יעצרו רגע לפני הכניסה לחלל התצוגה, שייקחו נשימה עמוקה וינסו להתנתק מכל המחשבות והרעשים. כשהם מתחילים להסתכל על העבודות, אני מקווה שהם ישאלו את עצמם מה זה מעורר בהם, מה הם מרגישים. פשוט להיות לגמרי בכאן ועכשיו.
מהי תגובה שקיבלת על עבודה שלך שנשארה איתך עד היום?
אחת התגובות שבאמת נשארה איתי עד היום היא שאמרו שיש בעבודות קסם, שלמרות הביקורת שנמצאת בתוכן, אני מצליחה ליצור איזה מימד שמתקיים קצת אחרת ממה שאנחנו רגילים לראות. התגובה הזו גרמה לי להבין שיש עוצמה בדרך שבה אני יוצרת, ושאולי יש לי את היכולת לברוא משהו שהוא קצת שונה, לא מוכר ומעורר סקרנות. זה נאמר לי עוד בתקופת לימודי האמנות שלי.
איזה פרויקט או תערוכה שלך את מחשיבה כנקודת שיא – או כצעד משמעותי במיוחד בדרך שלך?
מבחינתי, תערוכת היחיד שאני מציגה עכשיו בבית האמנים בירושלים “לבנות שחורות” באוצרותה של מיכל בראור היא ממש נקודת מפנה חשובה ואפילו נקודת שיא לאמנית מתחילה שאני. זה מרגיש כמו הצבה משמעותית שלי על מפת האמנות בארץ. זה לא דבר של מה בכך, שנתיים אחרי לימודים אני זוכה להציג תערוכת יחיד במוסד אמנותי חשוב מלווה באוצרת מופלאה ומנוסה.
איך מתנהל אצלך הדיאלוג עם אוצרים סביב תערוכה?
ההקשבה הכי חשובה, היכולת לדבר אחד עם השני, ולהכיל גם שאין הסכמות. הקשבה אמיתית היא כלי ללמידה, דרכו אפשר להגיע למקומות לא צפויים.
איך את פוגשת את העבודות הישנות שלך?
אני פוגשת את העבודות הישנות שלי בהרבה כבוד. דווקא ההסתכלות עליהן נותנת לי פרספקטיבה אחרת על העבודות שאני עושה עכשיו. יש בהן הרבה רבדים וארכיטיפים שקיימים שם ומתפתחים לאט לאט, אחד על גבי השני ומתוך השני. אני מאוד מאמינה בהסתכלות אחורה, כי היא מוסיפה עוד שכבות של עשייה ומעוררת שאלות חדשות. כשאני פוגשת עבודה ישנה שלי, קודם כל אני מתרגשת, ואז אני בוחנת אותה כדי לראות איך היא מתקשרת לתהליכים שאני עוברת היום ואיפה היא פוגשת אותי.
אילו אמנים או אמניות מלווים אותך לאורך השנים – בעשייה, במחשבה, בסטודיו הפנימי שלך?
אני תמיד חוזרת לאמא שלי כיוצרת אמנות שימושית, שתוך כדי יום עבודה קשה ומפרך הייתה מוצאת זמן לרקום ולסרוג, ואפילו לסיפורים של סבתא שלי על איך הם בנו את הבתים בכפר מ”כלום”- מהאדמה, מהקש ומהגללים של הצאן. אלה דמויות שמלוות אותי מהילדות. בנוסף לזה, המפגש עם אמנים ואמניות יוצאי הקהילה האתיופית תמיד ממלא אותי בהתרגשות גדולה ונותן לי המון השראה. אני גם מאוד מעריכה את אנה מנדייטה וסימון ליי, את הדרך שבה הן יוצרות גם ברמה הרעיונית וגם מבחינת החומרים, החיבור שלהן למיסטיקה, לרוחניות, לטבע, אבל גם לעכשווי ולמודרני.
לו הייתה לך הזדמנות ללמוד אצל אמן/ית אחד/ת – חי/ה או מת/ה – מי היית בוחר/ת?
זו שאלה לא פשוטה, יש כל כך הרבה אמנים ואמניות שהייתי רוצה לפגוש וללמוד מהם. אבל אם הייתי צריכה לבחור, הייתי רוצה לשהות לרגע בכפר שבו האמנות היא חלק בלתי נפרד מהחיים, כלי לשימוש יומיומי, לחוות את הריחות, הטעמים ואת האנשים עצמם. אני מאמינה שהחוויה שנטמעת בגוף משאירה רושם עמוק יותר מללמוד רק טכניקה או לשמוע הרצאה
התערוכה “לבנות שחורות” (באוצרות מיכל בר אור) מוצגת כחלק ממקבץ תערוכות חדש בבית האמנים ירושלים, הכולל גם את “פכפוך” / יונתן גולד, “האלומה הזהובה או העבר עוד לפנינו” / מרב צור ו”ראי את הקו, שאת והזמן עושים יחד” / עדי ארגוב. כל אחת מהתערוכות מציעה מבט ייחודי על זהות, זיכרון, קהילה ויחסי זמן וחומר – דרך ציור, פיסול, רישום או טכנולוגיה עכשווית. שעות פתיחה: ב, ג, ד, ה 18:00-10:00; שבת 14:00-11:00 כשהפתיחה החגיגית תתקיים בשבת, 22.3.2025, בשעה 12:00.
