קול הפנימי של היקום: רות וידר מגן (תלסה) על הגוף, הסאונד והגבולות שנפרצים באמנות

רות וידר מגן, הידועה גם בשם הבמה תלסה, היא אמנית קול וביצוע מהחשובות והייחודיות שפועלות בישראל. יצירתה נעה בין מופעי סאונד ניסיוניים, תיאטרון פיזי, כתיבה ומדיטציה קולית, ונוגעת ברבדים מיסטיים, גופניים ורגשיים. עבודותיה הוצגו ברחבי העולם, וזכו בפרסים יוקרתיים, אך בעיקר – נחרטו בזיכרונם של הצופים. לאורך השנים שיתפה פעולה עם ענקיות התרבות המקומית, אך נותרה תמיד נאמנה לקול הפנימי והגוף כדובר ראשון.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?

העוגן העיקרי שלי במסע היצירה הוא הגוף והקול שלי. אני חווה אותם כאחד. הגוף/קול שלי מספר לי דברים. בעיקר איך הוא רוצה שיעסקו בו ולאן הוא רוצה לעוף הפעם. אני שומעת ומרגישה מרקמי קול לפני שהדימוי מגיע. וזה מאוד חשוב לי. שהשמיעתי יוביל את החזותי ולא להיפך. החוש החזותי נוטה להיות דומיננטי. וצריך מעשה מודע כדי לאפשר לשמיעתי להיות דומיננטי. גם אם זה הנטייה הטבעית שלי. בעבודה הזאת, בואי נגיד שהדימוי היה קולות שמגיעים מעולם אחר, מהאוקיינוס העמוק ומעבר לו. וקולות שקורעים-קטקליזמה, קולות שעוטפים ומציפים. הדימויים זרמו משם.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?

מה אני יכולה לומר. היו לי תהליכי יצירה קשים באופן קיצוני – שבהם כל הקיום שלי פשוט נקרע לחתיכות, גוף, נשמה ופשוט טירוף. לתהליך הנוכחי היה תחושה של קלות וזרימה . שמעתי/ראיתי את כל העבודה במכה אחת. זה פשוט הורד. ואז היה לי התהליך של להביא את זה לקיום. זה כנראה קשור לבגרות. בגיל מסוים זה פשוט חייב להיות יותר קל, אחרת אי אפשר לעשות את זה בכלל. אולי קשור ל תירגול של שיטת פלדנקרייז. אולי פשוט מתנה..

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?

אנשים מתרגשים עד כדי הלם. אולי התגובות הכי מרגשות הן כשההופעה פותחת תחום חדש של חוויה עבור הקהל.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב?

העבודה הראשונה שלי הייתה “מעשה ברוריא” עם גבריאלה לב, עליזה אליון ישראלי וג’ויס מילר – ענקיות התיאטרון. זו הייתה עבודה פורצת דרך לגמרי לגמרי. קיבלנו פרס בעכו וקיבלנו את פרס מרגלית ופרס באדינברו. והופענו בכל  בעולם ממש. זו הייתה עבודה בלתי נשכחת לחלוטין. ואני לא אגיד לכם באיזו שנה זה נוצר – הייתי מאוד צעירה – אבל המשכנו להציג את העבודה הזאת במשך עשרים שנה.

מהי שיגרת העבודה שלך?

אני עובדת כל יום, אחרת אני לא מרגישה טוב. אבל המיקוד שלי משתנה. הרבה גוף. הרבה קול. לפעמים שירה. לפעמים הקשבה, לפעמים כתיבה. לפעמים כתיבת חלומות. לפעמים ציור ורישום, לפעמים צילום, לפעמים הקלטה ועריכת סאונד. הגוף הוא העוגן הכי חזק. אם אני לא עובדת עם הגוף שלי אני לא מרגישה טוב.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?

מוזיקה היא העבודה אז העבודה יוצרת מוזיקה. אני לא שומעת מוזיקה אחרת בזמן העבודה אלא אם זה חלק מהעבודה. המיקוד בסאונד הוא מדויק מדי.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליצה לראות?

אני אוהבת את האמנים הצעירים שאני עובדת איתם כרגע וחושבת שהעבודה שלהם ממש שווה תשומת לב. אז אני הולכת להמליץ עליהם. אור מאי היא מוזיקאית אלקטרונאית וזמרת שכולכם תשמעו עליה בקרוב. אילן ברקני הוא מלחין ונגן כלי הקשה יצירתי ביותר עם עבודה אינטליגנטית מאוד ודמיון פרוע. ערן איבגי הוא גיטריסט כל כך רגיש ומפתיע. הם צעירים. הם בדרך למעלה וכדאי ללכת לשמוע אותם בהופעה ובהקלטות..

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולחת אותם קודם לראות/לקרוא?

ספר יצירה. אנאה לוקווד. הציורים של שרלוט. הסרטים ועבודת הגוף של שרה בליס. הסרטים של ג’ים ג’רמוש. דיאמנדה גאלאס.

מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

“וראי שמיים” – סרט שהפקתי ויצרתי עם הבמאית שרה סגל. “כשנשים היו ציפורים” – קול חי ואלקטרוניקה עם אור מאי. “עין זוהר” – הקלטת קול א-קפלה שהפיק איתן שטיינברג. עין זוהר – מופע קול סולו אקפלה שהופיע בפני הדלאי לאמה..

איך את מרגישה שאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

אני בעיקר מאוד גאה ומופתעת, לפעמים אני רוצה להתחבא מתחת לשולחן.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

אנאה לוקווד. שרה בליס. קלריסה פינקולה אסתס.

רות וידר מגן (תלסה) תופיע במסגרת אירועי OUTPUT של המחלקה למוזיקה חדשה, ב-23–24.7 בין השעות 18:00–22:00. תערוכת הבוגרות והבוגרים של מוסררה לשנת 2025 תיפתח ביום שני, 22.7, החל מהשעה 19:00. למעט אירוע הפתיחה, התערוכה פתוחה בימים א׳–ה׳ בין השעות 12:00–20:00, וביום ו׳ בין 10:00–13:00. מוסררה · בית קנדה · רח׳ שבטי ישראל 22 · ירושלים.