שירה קמרד מציגה 14 ציורים חדשים בבית האמנים בירושלים: אינטימיות, לילות ותאורה שמספרת סיפור

בימים אלה מציגה האמנית שירה קמרד תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, באוצרות רווית הררי. התערוכה כוללת 14 ציורים חדשים שנוצרו במהלך חצי השנה האחרונה, ומביאה אל הקהל מפגש אינטימי עם שפת הציור האישית שלה – אוסף של רגעים מצולמים, פריימים מסרטים, קומפוזיציות לילה ומצבים נפשיים, שמתמזגים לכדי עולמות חזותיים צבעוניים ורב־שכבתיים

האם את זוכרת את הרגע שבו הבנת שהיצירה היא לא רק כלי ביטוי – אלא הכרח?

אני זוכרת את ההבנה שציור הוא המזור הכי משמעותי מבחינתי עבור הסבל של הקיום, אבל אני לא זוכרת רגע ספציפי. מניחה שזה יותר ברמת החוויות המצטברות.

מהי העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת?

האמת היא שאין אחת כזאת ושככל שהשנים עוברות אין לי כל כך סנטימנטים כלפי עבודות ישנות שלי ואני מרגישה שהן פחות ופחות רלוונטיות עבורי.

ספרי קצת על הדימויים שאת בוחרת – מאיפה הם באים? איך הם נאספים?

אני כל הזמן אוספת וסופגת רגעים ורפרנסים שאחר כך אני נשענת עליהם בסטודיו, בעיקר מצלמת, לפעמים פריימים מתוך סרטים וכד’.  מושכים אותי במיוחד סוגי תאורות או קומפוזיציות מעניינות, סיטואציות ליליות או סוגי מצבים נפשיים. אחר כך אני מנסה לראות איך לשחק עם זה ולייצר מזה משהו מעניין מבחינת מרקמים או שילובי צבעים. קשה להגיד מה נוכח בי כשאני מציירת, אני אף פעם לא יודעת איך ציור ייראה בסוף כשאני מתחילה אותו, זה חלק מהכיף.

עד כמה הדימויים שאת מציירת הם זיכרונות אישיים, ועד כמה הם מומצאים או מומרים?

חלק מהדימויים הם זיכרונות אישיים ומבוססים על רגעים סביבי, השכונה שלי, אנשים סביבי, איזור הסטודיו שלי, הופעות שאני רואה וחלקם הם כאמור דימויים רנדומליים שתופסים אותי ושמשתלבים עם איזו תפיסה אסתטית או ווייב שאני מנסה לייצר, ומומרים לסגנון הציור שלי.

האם יש בעבודות שלך אזורים לא פתורים במכוון? חללים ריקים, פרטים שנותרים עמומים או מודחקים?

אני לא כל כך אוהבת את המילה ‘פתור’ בהקשר לציור כי זה נראה לי כמו דבר שאפשר להתווכח עליו הרבה, ובסופו של דבר אני די בתפיסה שציור גמור כשצייר מחליט שהוא גמור. מניחה שאפשר להגיד שיש חלקים עמומים כי איזורים מסוימים בציור שלי הרבה פעמים הולכים לכיוון המופשט, אבל דווקא חללים ריקים זה דבר שפחות מעניין אותי להשאיר על פי רוב, אני אוהבת כשכל חלק בציור הוא איזור עם התרחשות או עם טקסטורה.

היו רגעים שבהם רצית להפסיק ליצור? 

לא חושבת שבאמת קרה לי שרציתי להפסיק ליצור. האמת היא שאני גם לא רואה איך זה אי פעם קורה.

איך נראית שגרת העבודה שלך – אם בכלל קיימת כזו?

 אין לי כל כך שגרה וזה גם מאוד משתנה לפי תקופות ומצבי רוח, אבל כן הכי עובד לי לצייר בערב-לילה, כשאין אף אחד מסביב. כל זמן מוקדם בזה אפשרי אבל לווה במאבקים.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה? אם כן – איזו מוזיקה מלווה אותך בסטודיו?

אני לא יכולה לצייר בלי מוזיקה, זה תנאי הכרחי. הכי עובד לי מוזיקה חזקה ואינטנסיבית ורצוי מונוטונית יחסית ובווליום גבוה באוזניות, זה הכי מנקה לי את המוח. כשאני מציירת אני שומעת בעיקר את Unwound, METZ  ובעיקר כל מיני הרכבי פוסט הארדקור. זה משתנה לפי המצב רוח כמובן אבל אלו שני הרכבים שהם די הגו טו שלי מבחינת פסקול לציור.

מה מקומו של טקסט בעבודות שלך? 

אין לטקסט מקום בעבודות שלי, אני לא בן אדם מילולי במיוחד. בגלל זה גם קשה לי כשמבקשים ממני להסביר במילים את הציורים שלי, השאיפה שלי זה שהם ידברו את עצמם. אבל אני מבינה שלדבר עליהם זה דבר שמצופה ממני ואפילו מצליחה קצת להשתפר בזה עם השנים.

אם היה צורך להכין את הצופה לקראת המפגש עם העבודות שלך – לאן היית שולחת אותו

עדיף לבוא בלי הכנה, המבחן הכי טוב, ואז או שהציורים יעבדו עבור הצופה או שלא.

מהי תגובה שקיבלת על עבודה שלך שנשארה איתך עד היום?

יש מכר שאמר שעלו לו דמעות מול ציור אחד שלי וזה הפתיע אותי. באופן כללי כל פעם שמישהו אוהב ציור שלי זה סופר מחמיא ומרגש ואף פעם לא מובן מאליו.

איזה פרויקט או תערוכה שלך אתה/את מחשיב/ה כנקודת שיא – או כצעד משמעותי במיוחד בדרך שלך?

בימים אלה אני מציגה 14 ציורים חדשים שעבדתי עליהם בחצי השנה האחרונה בתערוכה בבית האמנים בירושלים, באוצרות רווית הררי, ואני מרגישה שזה בהחלט רגע שיא עבורי.

איך מתנהל אצלך הדיאלוג עם אוצרים סביב תערוכה? מה חשוב לך שיהיה בשיחה כזו?

 זה מאוד משתנה מאוצר לאוצר אז קשה לענות על זה. איך שלא יהיה, דבר שהיה חשוב לי אצל האוצרים שעבדתי איתם עד עכשיו, זה שיהיה להם עניין מקדים בציורים שלי כדי שהעבודה המשותפת תהיה אורגנית עד כמה שאפשר. כמובן שהמצב הכי טוב הוא גם כשנוצר חיבור אישי, כי בסופו של דבר אני מפקידה בידיהם משהו מאוד אינטימי – הציורים שלי. אז כשזה מצליח לקרות זה כיף.

איך אתה/את פוגש/ת את העבודות הישנות שלך? אילו רגשות הן מעוררות – חמלה, ריחוק, הזדהות, רצון למחוק?
 יש כאלה שאני אוהבת ויש כאלה שפחות אבל אני בסה”כ מקבלת את כולן, הן חלק ממני ומהתהליך שלי. אולי אין הזדהות, אבל גם לא רצון למחוק, לא מתוך תחושות שליליות כלפיהן בכל אופן – לפעמים עבודות ישנות הופכות למצע לציור חדש, ואז האינפורמציה שבהן מבצבצת ומשתלבת עם הציור החדש.

אילו אמנים או אמניות מלווים אותך לאורך השנים – בעשייה, במחשבה, בסטודיו הפנימי שלך?
יש המון, אבל אם אני צריכה לתת רק כמה שמות אז בשנים האחרונות בעיקר  Anthony Cudahy, Matt Bollinger, ובעיקר ציירת ניו יורקרית בשם Izzy Barber  שאני תמיד מרגישה מרחוק שהיא קצת הסולמייט שלי.

אם היית יכול/ה להכין את הצופה למפגש עם העבודות שלך – מה היית שולח/ת אותו קודם לראות, לקרוא או לחוות?

לו הייתה לך הזדמנות ללמוד אצל אמן/ית אחד/ת – חי/ה או מת/ה – ממי היית בוחר/ת ולמה דווקא הוא/היא?

אני מאוד אוהבת את פיטר דויג והייתי רוצה להיחשף לתהליך היצירה שלו מקרוב.

התערוכה של שירה קמרד מוצגת בבית האמנים בירושלים עד לתאריך 25.10.2025.