בתוך עולם שאיבד פרופורציות: ציוריה של שירה קניג כמנגנון מחשבה על זהות בתנאי אי־ודאות

בתוך המציאות הסדוקה של השנים האחרונות, בין בדידות לקהילתיות, בין שפה שמתפרקת לזהות שמחפשת אחיזה – נפתח בנווה שאנן חלל אמנות חדש שמבקש לעצור רגע ולהביט. “סוטרה” מציג את תערוכת הבכורה של קבוצת עליזה, “לבד ביחד” – תערוכה קבוצתית הנעה בין ציור, צילום, וידאו, סאונד ומיצג, ושואלת מה קורה כאשר ההיגיון המוכר נסדק והעולם מחליף קנה־מידה. בהשראת “אליס בארץ הפלאות” – לא כסיפור ילדים אלא כמנגנון מחשבה – נפרש מרחב שבו דימויים מתערערים, זהויות נבחנות מחדש והמציאות נבחנת דרך עין שמסרבת להישאר יציבה.

האם את זוכרת את הרגע שבו הבנת שהיצירה היא לא רק כלי ביטוי – אלא הכרח?
היצירה תמיד הייתה הכרח עבורי. אני לא תמיד מציירת מתוך רצון להעביר מסר ברור; אני מתחילה דווקא ממקום אינטואיטיבי שמחבר אותי לצילום או להשראה שלפיה אני עובדת. תוך כדי העבודה הקול הפנימי מגיע וסוחף אותי, ובמהלך ההיכרות עם הדמות בציור מתגבש הביטוי או המסר שאני מבקשת להעביר. הציור מנתק אותי מהעולם הפיזי ולוקח אותי למחוזות של למעלה – אני מאבדת תחושת זמן ושלווה גדולה נכנסת אליי. פעמים רבות אני מתוודעת למה שציירתי רק כשאני עוצרת ולוקחת צעד אחד אחורה. נקודת זמן קריטית החזירה אותי ליעד שלי – הציור, היצירה והאמנות. אז הבנתי שאין לי לאן לברוח, ושאני צריכה להקדיש את כולי למקום הזה. זה היה כשחשבנו לעזוב ולעבור לגור בחו”ל. ארזנו את הבית, עזבנו עבודה, לקחנו את בננו הצעיר ונסענו. שני ילדיי הבוגרים נשארו בארץ. שכרנו בית וניסינו להבין איפה אנחנו ומה עושים שם, אבל התחושה הייתה שאנחנו לא באמת שייכים – וזה היה קשה. אחרי כמה חודשים החלטנו לחזור. יומיים לאחר מכן פרצה המלחמה. כמו כולם השתתקנו. ואז הבנתי שאני חייבת לעצמי את עצמי – וחזרתי לצייר כל יום, כל היום.

מהי העבודה הראשונה שאת זוכרת באופן חי במיוחד, ולמה דווקא היא נחרטה בזיכרון?
העבודות הראשונות שזכורות לי במיוחד הן הפורטרטים. כבר אז משך אותי המבט האנושי – הבעות הפנים, העיניים, התחושות שמתחת לפני השטח. אני מנסה לפרק את הרגש שעובר דרך הדמות ולהמחיש אותו בציור – כאילו לצייר את המחשבות שעוברות לה בראש בדיוק ברגע שבו צולמה.

ספרי קצת על הדימויים שאת בוחרת – מאיפה הם באים?
אני מציירת אנשים, בעיקר פורטרטים. האנשים מסקרנים אותי. ברוב הציורים שלי יופיע קונטרסט – שילוב בין שני קצוות שמתחברים דרך הציור: מציאות ואשליה, יופי וסדק, הומור ועצב. המעניין הוא שכל צופה לוקח משהו אחר. אנחנו כבני אדם נוטים מיד לשפוט את מה שאנחנו רואים, על פי תבניות מחשבה וקריטריונים אישיים. לכן למיליון אנשים שיביטו באותה עבודה יהיו מיליון דעות שונות – וכאן מתחיל כל הכיף.

עד כמה הדימויים שאת מציירת הם זיכרונות אישיים, ועד כמה הם מומצאים?
קשה לי לצייר מהדמיון. אני תמיד מתחילה מצילום ומשם יוצאת אל הציור. היד, המכחול ומה שבתוכי מוציאים משהו מהדמות – כפי שאני רואה אותה. זה אינטואיטיבי לחלוטין ונובע מהמקור הפנימי האישי שלי.

האם יש בעבודות שלך אזורים לא פתורים במכוון?
יש בי משהו מוקפד מאוד. אני מציירת בסגנון פוטו־ריאליסטי המדמה צילום, ורמת הדיוק גבוהה ולעיתים מוקפדת מאוד. לפעמים זה מרהיב בעיניי, ולפעמים אני רוצה לשחרר. אני מניחה שיש לי עוד דרך לעבור – בציור חופשי יותר – כדי להבין מי אני בתוך עולם הציור. להתפתחות אין גבול, והיא אינסופית.

היו רגעים שבהם רצית להפסיק ליצור?
בצעירותי ציירתי כל הזמן, ואז בגרתי ורציתי לחוות את העולם. עברתי תחנות רבות – עיצוב אופנה, תכשיטים, קולינריה. כולן סבבו סביב יצירה, אבל הן לא היו הבסיס. בסופו של דבר חזרתי אל היסודות – אל הציור. וטוב שכך.

איך נראית שגרת העבודה שלך?
מרבית הימים אני מציירת. כשאני לא מציירת עבור עצמי, אני מלמדת ציור ילדים ובוגרים ומטפלת דרך ציור בחולי דמנציה. לא תמיד קל ללמד, אבל אני רואה בכך שליחות.

איזו מוזיקה מלווה אותך בסטודיו?
אני אוהבת להאזין למוזיקה נעימה – פסנתר, מוזיקה עברית ולועזית שקטה. אבל הרגעים היפים ביותר הם כשבני הצעיר, לישי, פסנתרן ומלחין, מנגן בזמן שאני מציירת. זה מושלם.

בשכונת נווה שאנן נפתח חלל אמנות חדש בשם ‘סוטרה’, המארח את תערוכת הבכורה של קבוצת עליזה, ‘לבד ביחד’. התערוכה הקבוצתית משלבת ציור, צילום, וידאו, סאונד ומיצג ובוחנת מצבים שבהם ההיגיון המוכר משתנה וקנה־המידה מתערער. בהשראת ‘אליס בארץ הפלאות’, לא כסיפור ילדים אלא כמסגרת מחשבתית,  נוצר מרחב המציג דימויים ומצבים של היפוך תפקידים, שינוי פרופורציות והחלפת נקודות מבט. העבודות מזמינות התבוננות מחודשת בזהות, בשפה ובאופן שבו מציאות מיוצגת ומובנית.

מה מקומו של טקסט בעבודות שלך?
הטקסט מגיע לרוב בסוף התהליך. אני מתחילה מדף נקי, וכמו שהציור מתגבש – כך מתגבש גם הסיפור. נוצר שיח ביני לבין העבודה. בסיום התהליך אני כבר יודעת מה ביקשתי לומר, ואז אני יכולה לנסח זאת במילים.

אם היה צורך להכין את הצופה למפגש עם העבודות שלך – לאן היית שולחת אותו?
היצירות שלי נושאות לרוב הומור שמקל מעט על המציאות ומציג אותה מזווית אופטימית או משועשעת. הייתי שולחת את הצופה לתערוכה שבה אני מציגה בימים אלה כחלק מ”קבוצת עליזה” – קבוצת חברים יוצרים שהתאספה מתוך אהבה ויצירה משותפת. אחרי תקופה של עצב גדול הרגשנו צורך להחלים דרך אמנות, מוזיקה ויצירה. לכן קראנו לתערוכה “לבד ביחד” – לחגוג שוב את היותנו, להיות יחד ולחוד בו זמנית.

מהי תגובה שקיבלת על עבודה שנשארה איתך?
אני משתדלת לשים תגובות בצד. אני חוששת שקולות חיצוניים ישפיעו על הבחירות שלי בדרך. כיף לקבל מחמאות, אבל חשוב לי להישאר נאמנה לקול הפנימי שלי.

איזה פרויקט את מחשיבה כנקודת שיא?
התערוכה הנוכחית היא רגע שיא – זו הפעם הראשונה שאני מציגה סדרה כה גדולה של עבודות. קבוצת עליזה היא עבורי מיצוי של חלום משותף. תודה מיוחדת לאיתי הוז שהוביל אותנו אל הפרויקט הזה.

איך את פוגשת את העבודות הישנות שלך?
כשאני מביטה בציורים מלפני עשרים וחמש שנה, אני רואה בתוליות מסוימת – חופש ותום. לפעמים אני מקנאה בבוסר הזה, ומצד שני אני מכבדת את הדרך שעברתי. אין בי רצון למחוק דבר. כל שלב הוא חלק מהמסע.

אילו אמנים מלווים אותך?
יש אמן אחד שאני עוקבת אחריו באינסטגרם ומעריכה מאוד – Scott Eaddell. מעבר לכך, הילדים שמציירים אצלי בסטודיו הם המורים האמיתיים שלי. הם חופשיים באמת.

לו הייתה לך הזדמנות ללמוד אצל אמן אחד – חי או מת – ממי היית בוחרת?
אני אוהבת ללמוד וסקרנית מטבעי. מכל אחד יש מה לקחת. בקרוב אני נוסעת לסקוטלנד לסדנת אמן בציור פיגורטיבי – ואני מאמינה שהמפגשים המדויקים יגיעו בדיוק בזמן הנכון.

התערוכה מוצגת ב״סוטרה״ – חלל חדש להצגת אמנות בנווה שאנן, תל אביב | נעילה: 15.2.2026 | רש״ף 3, נווה שאנן, תל אביב.