כנרת, קניון ונתניה נכנסו לבר – ואני הייתי שם
השנה התחילה כמו שתמיד קורה אצלי: לא עם שופר בבית הכנסת, אלא עם רעש עקבים במסדרון של קניון רמת אביב. תבינו, אני לא באמת מתכנן את הבריחות שלי – הן קורות. הפעם זה היה מבט חטוף במישהו שלא הייתי אמור לפגוש (תאמינו לי, יש רשימה ארוכה). מספיק היה שראיתי את הג’ינס הדהוי שלו כדי להבין שהלוק שלי – חליפה של דיור, סטילטו שחור מבריק ושיזוף טהור – לא יכול לעמוד מול זה. אז ברחתי. כמו שאוסקר ויילד כתב פעם: “אני יכול לעמוד בכל דבר – חוץ מפיתוי.” ובכן, הפיתוי שלי הוא לא גברים (טוב, גם), אלא האירועים עצמם. הם מושכים אותי כמו אור למסקרה. השנה נפתחה בשלושה כאלה – כנרת מוזיקלית, קניון נוצץ, ונתניה רגשית – ואני, כהרגלי, הייתי בכל מקום.
נתחיל עם משה פרץ, שצילם קמפיין משפחתי לגלי. ארבעה ילדים, ירדן אשתו, והוא עצמו – כולו גלויה יוונית עם מבטא טברייני. הוא סיפר לי על האלבום החדש שנולד בוילה מול הכנרת, חמישה ימים של מוזה ובישולים עם חברים. “לא באנו עם החלטות, פשוט זרמנו,” אמר, ואני חשבתי: גם אני לא בא עם החלטות – חוץ מהחלטה להיכנס רק למקומות עם תאורה טובה.
משם – דילוג חד לקניון. שלי גפני פתחה את הפופ־אפ הראשון של PELLE, והקניון הרגיש פתאום כמו שדרת מונטיין בפריז. לבן, נקי, מסודר, מדויק. שלי עצמה נראתה רעננה כאילו יצאה הרגע מטיפול פנים של שלוש שעות. היא אמרה לי: “רציתי להעניק לנשים חוויה שלמה,” ואני, שהנחתי שאצא משם עם עודף משוטטות, יצאתי מאוהב בסרום.
ואז, יקיריי, נסיעה לנתניה. בטקס חגיגי של טיב טעם, הוענק לפתחון לב צ’ק על סך 105,270 ₪. חגי שלום דיבר על ערבות הדדית, אלי כהן מהעמותה אמר: “זו שרשרת של תקווה,” ואני נשבע שהרגשתי לרגע כאילו אני בפרמיירה של מחזה חדש – לא פחות דרמטי מכל מה שקורה על המסלול במילאנו.
אז מה היה לנו? כנרת שהפכה לאולפן, קניון שנראה כמו פריז, וצ’ק שגרם אפילו לי להזיל דמעה (טוב, אולי זו הייתה המסקרה). ואני? אני, יוליה ורנר, תמיד אהיה שם – עם עקב גבוה מדי, כוס חצי ריקה ביד, והתחושה שאין בית בעולם שיכול להכיל את כל הדרמות שלי.
