רצתי, נמסתי, שתיתי לאטה — הסינגלס ראן תל אביב

יקיריי, הבוקר התחיל לא עם מדיטציה או מיץ ירוק, אלא עם דרמה אמיתית מול הארון: מה לובשים למרוץ? ברור שחולצה דריי־פיט אפורה פשוטה לא באה בחשבון. בסוף נכנעתי — חותלות שחורות בהשראת ג’יין פונדה (אלילת הכושר והסטייל האולטימטיבית) וחולצה רחבה שקושרים בצד, כדי לתת תחושה שאני מתאמן בניו יורק של שנות השמונים ולא ברוטשילד.

המסלול היה קצב עירוני טהור: אלפי רווקים ורווקות רצים, מוזיקה מתנגנת, ואני מנסה לא להפיל את עצמי על עקב דמיוני. אבל השוס האמיתי היו תחנות הטאצ’־אפ: במתחם De’Longhi קיבלתי אספרסו חזק כל כך שהחזיר לי את הצבע לפנים (ולמסקרה), ובמתחם Nutribullet ערבבו לי שייק ירוק מלא חלבון שנראה יותר כמו תכשיט נוזלי מאשר משקה. בין שלוק לשלוק תיקנתי את השפתון — כי מה שווה ריצה אם בסוף לא מצטלמים?

אני מודה, לא הגעתי בשביל השיא האתלטי. הגעתי בשביל השיא החברתי: קריצות, חיוכים, ואפשרות להכיר מישהו חדש בין לאטה לשייק. לא אחשוף שמות, אבל נאמר רק שהריצה הזו נגמרה במספר טלפונים חדשים באנשי הקשר שלי. אז האם זה היה מרוץ ספורטיבי? אולי. אבל עבורי, זה היה עוד יום שבו הסטייל ניצח את הזיעה ואני, יוליה ורנר, תמיד אהיה שם — עם חותלות שחורות, אספרסו ביד אחת ושייק ירוק ביד השנייה.