ועדה לתכנון, טיפול והערכה – בלי הילד, בלי הידע, בלי המצפון | אייטם ראשון בסדרה
“הוא לא מגיב, העיניים מזוגגות, הוא נפל, הוא רועד – אנחנו מזמינים אמבולנס”. כך נשמעה הגננת של ד’ בטלפון. ההתקף האפילפטי הגיע בעקבות החלטה של ועדת תכנון‑טיפול¹ אשר הכריעה את גורלו – בלי לראות אותו, בלי לשמוע את הצוות החינוכי, את הרופאים, בלי לשמוע את הילד עצמו ועם אפוטרופוס לדין שלא הכיר אותו כלל.
זהו הפוסט הראשון ביומן אישי שיפורסם בפרקים, לאו דווקא כרונולוגים. בכל פעם אכתוב על נושא אחר מתוך חיי כאם אומנה, כפי שאני חווה אותם מדי יום – מבפנים, לא מהדו”חות. כל מה שייכתב כאן מגובה במסמכים, הקלטות, תכתובות וצילומים. אני מאמינה שדווקא מתוך הסיפור הפרטי אפשר להאיר כשל רחב. לצערי, מדובר בכשל מערכתי שלם.
החלפת האפוטרופוס: כשהייצוג נעלם ברגע קריטי
במשך שש שנים ייצג את בני אפוטרופוס לדין שהכיר אותו מיום לידתו. שבועיים לפני הוועדה החליפו אותו – ללא כל הסבר – בעו”ד שלא פגש את הילד, לא דיבר איתי ולא שוחח עם הצוותים החינוכיים והטיפוליים. אותו שבוע בדיוק בני אושפז במחלקת ילדים בשל מחלה ויראלית; מערכת החיסון שלו חלשה ולכן הוא נדרש לאשפוזים תכופים. האפוטרופוס החדש הסתמך רק על מידע מהרווחה, חלקו שיקרי (אבל למה לטרוח לברר) ולמרבה האירוניה על חוות דעת של האפוטרופוס הקודם, שהואשם ע”י הרווחה שפעל בניגוד לטובת הילד. ובכלל, איך אפשר לייצג ילד שלא פגשת מעולם?
הוועדה הקודמת: כשעוד הייתי “אם אומנה מושלמת“
פחות משנה לפני הוועדה המתוארת כאן נערך דיון דומה, ובו הוגדרתי במפורש כ*”אם אומנה מטיבה”*. אותה ועדה המליצה לקדם אימוץ והאריכה את האומנה בשלוש שנים – המקסימום האפשרי על‑פי חוק. בין אותה החלטה מחמיאה לבין הוועדה הנוכחית לא השתנה דבר: לא בטיפול המסור שלי, לא בקשר העמוק עם הילד, ולא במצבו ההתפתחותי. ה”חטא” היחיד שלי היה שביקשתי התאמות רפואיות בסיסיות לילד עם צרכים מיוחדים – התאמות שהמערכת עצמה אמורה הייתה ליזום.
רופאים מזהירים – הרווחה מתעקשת
מטפליו של ד’, ביניהם נוירולוגית ופסיכיאטרית בכירות, הזהירו שוב: כל מתח עלול להצית התקף אפילפסיה מסכן חיים. ביקשתי – בכתב ובשיחות – לדחות את הוועדה עד להחלמתו, לקבלת חוות דעת רפואית ולהתאמות בסיסיות. סורבתי. יתרה מזו: הרווחה התעקשה להפגיש את ד’ עם האב הביולוגי הנעדר, ללא כל תיווך מקצועי (הילד, בין הייתר, נמצא על הספקטרום האוטיסטי), בניגוד לחוק ולהמלצות הרפואיות. התוצאה: התקף אפילפסיה נוסף בגן, פינוי באמבולנס ומי שמכיר התקפים אפילפטיים ודאי יודע שבמזל לא נגרם לו נזק מוחי.
ועדה בלי קול לילד – וגם לא להורה האומנה
כהורה אומנה אינני צד להליך: מותר לי לומר כמה משפטים בראש הדיון בזום – ואז לנתק. אין לי זכות לשמוע את הדיון המלא, אין לי גישה לפרוטוקול. הזהרתי, הפניתי למסמכים רפואיים. הם התעלמו. אני לא “צד” – אבל אני היחידה שמטפלת בילד יום ולילה.
אבל החמור מכל: לא ניתן גם לילד עצמו להביע את עמדתו. זכות בסיסית זו, המעוגנת בחוק, נרמסה. איש מהמשתתפים לא טרח לשאול את דעתו, או אפילו לבדוק כיצד ניתן לשקף את רצונו.
בוועדה עצמה ישבו בעלי תפקידים מטעם המערכת: עובדות סוציאליות מהרווחה, מנחת אומנה, עוד נציגת אומנה, עורכת דין ועובד סוציאלי מטעם האב, נציג/ת השירות למען הילד (שמעולם לא עשו דבר למען הילד), האופטרופוס לדין ועובדת סוציאלית בכירה שמנהלת את הועדה – אף אחד מהם, כן, אף לא אחד מהם מכיר את הילד ומדובר בילד עם צרכים מיוחדים מורכבים מאוד. בדיון הזה, האפוטרופוס לדין שאמור היה להגן עליו, פעל בניגוד לטובתו. ההחלטות? לקצר את האומנה, צו עיכוב יציאה מהארץ לילד (מבלי הסבר עד לרגע זה, כחצי שנה מאז), לדחות בקשות מומחים לאבחון מסוגלות הורית לאב ולאלץ מפגשים לילד על הספקטרום האוטסטי, בלי תיווך, עם האב.
איך ניצלנו – ובאיזה מחיר
שלחתי מכתבי חירום לשר הרווחה, ליועמ”ש הממונה על אפוטרופוסים, לכל מי שיש לו מייל. כתבתי לאפוטרופוס לדין, למנחת האומנה – ואף אחד מהם לא ניסה לדחות את הועדה, על אף שמדובר בסיכון ילד חסר ישע. אז כתבתי לשופטת הממונה על התיק, היא קראה את המכתב והורתה להתחשב בבקשות שלי. זה היה נס חד־פעמי מאחר והורה אומנה לא מוגדר כצד בעניין. הוא מגדל, מחנך, דואג, מטפל אבל זה לא צד. מאז, מכתבים נוספים כבר לא התקבלו. במקום לעצור רגע, לנהל שיח על טובתו של הילד, בחרו הגורמים השונים להמשיך להרע את תנאיו של הילד.
מי אמור היה להגן – ומדוע זה לא קרה?
- אפוטרופוס לדין² – הוחלף שבועיים לפני; חסר היכרות ומידע.
- עו”ס לחוק נוער³ – כפופה לרשות שכבר קיבלה החלטה; לילד אין קול.
- מנחת אומנה⁴ – ללא סמכות; יכולה רק “לדווח” לאחר מעשה.
- זמן ילד⁵ – אמור לזרז הליכים לטובת הילד; כמו אימוץ אבל בפועל מתעלמים מהילד ומהזמן.
כל אחד מהגורמים שהוזכר — האפוטרופוס לדין, עו”ס חוק נוער, מנחת האומנה ו”זמן ילד” — נועד במקור להיות חומת מגן עבור הילד. בפועל, הם הפכו לשכבות של שקט בירוקרטי, שמכסות על אוזניים אטומות. במקום מערכת מגוננת, קיבל הילד מערך חומת זכוכית – רואים דרכה הכל, אבל איש לא שומע, איש לא מגיב.
מי שולט בנרטיב?
העמותה, השירות למען הילד, הממונה על האומנה – כולם כפופים למשרד הרווחה. מי שקורא את דוח מבקר המדינה 2023/4 מבין עד כמה הכשלים שיטתיים:
- 87% מהילדים באומנה לא קיבלו תוכניות טיפול כנדרש.
- 27% הועברו בין מסגרות – לעיתים תוך ניתוק קשרים משמעותיים.
- 1,149 ילדים עד גיל 8 הושמו בפנימיות במקום באומנה – בניגוד להנחיות.
הפוסט הזה נכתב עכשיו כי שוב מתקיימת ועדת תכנון טיפול – באותו פורמט, עם יותר ניכור ויותר איומים.
אני כותבת כדי שאף הורה אומנה לא תמתין בחרדה ליד מיטת בית חולים, כשהמערכת שמה ילדים במצבי קצה ומאשימה את מי שמגן עליהם. כי כשמחליפים ייצוג משפטי לילד שבועיים לפני ועדה, מונעים מההורה המטפל לשמוע את הדיון, ומשתיקים את קולו של הילד עצמו – זו לא רשלנות. זו מערכת שמעדיפה שליטה על אמת.
אני לא מחפשת הזדהות, לא תמיכה ולא קהילה. אני רק רוצה שאנשים יֵדעו מה קורה בעולם הזה. כי רק ברגע שאתה מעז לצאת ממעגל האימה — כבר אי אפשר להעלים עין.
המשך יבוא.
מושגים והסברים
- ועדה לתכנון, טיפןל והערכה (ועדת תכנון טיפול) – צוות רב‑תחומי כעו״סים, אםוטרופוס לדיו, נציגי רווחה בנוכחות ההורים הביולוגים, שמנסח תכנית טיפול לילד.
- אפוטרופוס לדין – עו”ד שממונה בידי בית‑משפט לייצוג משפטי של קטין.
- עו”ס לחוק נוער – עובדת סוציאלית עם סמכות להגיש תסקירי קטין לבית המשפט.
- מנחת אומנה – עו”ס מטעם העמותה שמלווה את המשפחה אך חסרת סמכות מחייבת.
- זמן ילד – עיקרון הקובע כי החלטות לגבי ילד יתקבלו מהר; אך בפועל לא מתקיים.
