Spread the love

נשבינו בקסמו של רקדן אנסמבל בת-שבע, עידו טולדנו, שמככב ביצירת המופת ‘פוגה ארגמן’ אז המצאנו עבורו מדור חדש

מה הוא אותו רגע שבחייך שגרם לך להבין שאתה הופך להיות רקדן?

האמת שלא היה איזה רגע מכונן בו הבנתי שמחול זה היעוד שלי. התחלתי לרקוד כמעין ‘בדיחה’ בהתחלה. את תיכון האקדמיה התחלתי במגמת מוזיקה ובלי שום קשר למחול. עם הלימודים הבנתי שמוסיקה כמקצוע זה פחות בשבילי וחיפשתי אלטרנטיבה. אחותי הגדולה נועה, שעד היום היא בין האנשים הכי החשובים בחיים שלי, רקדה אז במגמת המחול והציעה לי לנסות להתחיל לרקוד, ובאמת הרגשתי שאין לי מה להפסיד ופשוט נתתי לזה צ׳אנס. ולאט לאט שנכנסתי יותר עמוק אל תוך עולם המחול והתנועה הבנתי שאני לא רוצה להפסיק. אז אני די אוהב להגיד שהמחול מצא אותי יותר מאשר שאני הבנתי ובחרתי שאני רוצה להיות רקדן.

מה הייתה ההופעה ששנית את חייך?

ההופעה ששינת את חיי היא ה’עבודה אחרונה’ של אוהד נהרין. זו הייתה יצירת המחול הראשונה שראיתי בחיי. אם עד אז חשבתי על מחול משהו מסוים, מכיוון שאף פעם לא ראיתי מחול. העבודה הזו ניפצה לי את הבועה הזאת. זכור לי שהייתי פעור פה מהגברים של הלקה ומאיך שהם זזו. במיוחד מהסולו של אור שרייבר שפותח את היצירה. שם הבנתי שאם ואהיה רקדן, אני ארצה לרקוד בבת-שבע.

מי הפרטנר/ית שהיית חולם לרקוד איתו/ה ולמה?

יש הרבה פרטנרים/יות שהייתי חולם או שמח לרקוד איתם. אבל אם צריך לבחור כרגע אחד הייתי בוחר בחבר הכי טוב שלי מהתיכון יונתן צבן. יונתן זה אדם שמאוד יקר לליבי ומאז שסיימנו את התיכון ויצאנו לדרכינו המקצועיות לא יצא לנו לרקוד יחד. היו רצונות ותקוות שנצליח לרקוד יחד אבל עד עכשיו שום דבר לא יצא לפועל. אבל אנחנו לא דואגים, אנחנו יודעים שהיום הזה עוד יגיע.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

ההצעה הכי טובה שקיבלתי זה ללכת תמיד אחרי הלב ולדעת להגיד תודה. מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר שההורים שלי גידלו אותי ללכת אחרי הלב לא משנה מה. ובאמת לא משנה מה עשיתי ולאן פניתי, הורי נתנו לי את התמיכה המלאה כי זה מה שהלב שלי רצה. והנה זה הביא אותי עד היום לעשות את מה שאני אוהב. זה מביא אותי להכרת התודה. הכרת תודה זו גדולה בעיני. זה מכניס דברים לפרופורציות, לפעמים באמת אנחנו שוכחים כמה דברים טובים יש לנו בחיים, ולעצור להגיד תודה זו יכולת שמראה על חוזקה וחיבור לעצמך. לפעמים זה קשה אבל אני תמיד מוצא איך וזה עוזר לי ברגעים הכי קשים שלי.

בריקוד אין מילים. איך הגוף שלך כותב אותם?

נכון, בריקוד אין מילים. לכן גם קשה לי לתאר ולענות במילים לשאלה ‘איך הגוף שלך כותב אותם?’ אני חושב שהדרך היחדיה היא פשוט לראות. ושכל אדם יבין את מה שהוא יבין מזה.

בובי ג’ין סמית’ ואור שרייבר, רקדני להקת בת-שבע לשעבר וכיום יוצרים עצמאיים בניו יורק, חוזרים לבת-שבע עם יצירה מקורית עבור רקדני האנסמבל. סמית’ ושרייבר משלבים ביצירותיהם מחול ותיאטרון, ועוסקים בקשרים הריתמיים והצורניים שבין מוזיקה לתנועה. ב’פוגה ארגמן’ הם משתפים פעולה עם רקדני אנסמבל בת-שבע ועם המוזיקאי והיוצר יונתן דסקל, שכתב מוזיקה מקורית עבור היצירה ויבצע אותה על הבמה. במרחב העדין שיצרו הם מהרהרים על מצבי ביניים ועל חללי מעבר – בין הגלוי לבין הנסתר, בין קדמת הבמה לבין אחורי הקלעים, ובין מה שמתחולל על פני השטח למה שמפעפע במעמקיהם. יצירה אינטימית בה תשעה אנשים רוקמים ופורמים קשרים של תשוקה. המושא שלנו, עידו טולדנו, 21, מירושלים. למד בתיכון האקדמיה למוזיקה ולמחול. מיד אחרי התיכון נכנס לאנסמבל של בת שבע וכרגע זו השנה השלישית שלו בהרכב וכדאי לכם לבוא ולצפות בכישרון הזה.