רון, רונקו, קאהן תמיד היה יותר חכם, הקדים את זמנו ועדיין יודע לחלום ולהגשים
כבר בגיל עשר הוכר רונקו כמחונן בתחום האומנות והחל ללמוד במסגרת התוכנית הידועה ב’ביתן הלנה רובינשטיין’. רונקו סיים את לימודי התיכון , בן נחום בראשל”צ במגמות אומנות וגרפיקה וגם בצבא עסק בעיצוב לומדות. ללימודי עיצוב אופנה ב’שנקר’ נרשם, במקרה ומאז הוא מרצה ומנחה במחלקה לעיצוב אופנה, למעלה מעשור. אחרי שעיצב למותג הצרפתי – ‘שבניון’ ו’ללוויס’ קיבל טלפון מבעלי חברת האופנה ‘רנואר’ ומכאן הכל היסטוריה. רונקו אחראי להקמת ליין הגברים ‘רנואר מן’ ומותג הבית, לצעירות, ‘טווניטיפורסבן’. רגע לפני שהוא חושף את קולקציית אביב-קיץ 2017 של החברה תפסנו אותו לראיון קצר.
חיידק האופנה התחיל אצלך במפתיע, מתי היה הרגע שהבנת שזה התחום שתרצה לעסוק בו בחייך?
‘מגיל צעיר מאוד התעניינתי באומנות, ציור ורישום. הוכרתי כילד מחונן בתחום ומגיל עשר בערך הייתי יוצא לשיעורים במסגרת תוכנית של מחוננים בביתן הלנה רובינשטיין. בהמשך למדתי במגמת אומנות וגרפיקה וגם בצבא עסקתי בעיצוב לומדות וממשקים להדרכות מההיבט העיצובי והגראפי. בכנות, הייתי די משוכנע שזה יהיה המסלול המקצועי של חיי. לצד זה, במהלך כל גיל ההתבגרות, תפרתי לעצמי בגדים בעיקר מחוסר ברירה. הייתי נער שמן מאוד ופשוט לא מצאתי בגדים שאהבתי או רציתי ללבוש אז נאלצתי לעצב אותם לעצמי ולמידותי.
ללימודי האופנה הגעתי די במקרה, חברתו של אחי הגדול למדה ב’שנקר’ ובאחת מהארוחות המשפחתיות דברנו קצת על הנושא וזה היה בעצם הרגע שבו חשבתי לעצמי שאולי אופנה זה דווקא אפשרות מעניינת לעתיד. נגשתי למבחני הקבלה עם תיק שרובו היה עיצוב גראפי ולמעשה גם החלקים שהיו קשורים לאופנה היו מהזווית הגראפית הפרסומית והשיווקית יותר. הכנתי קולקציה שנקראה ‘עופ-נה’- בגדים שפשוט לאכול אותם’ – בהשראת ‘מותגים’ ישראליים מתחום המזון. בחלוף ארבע שנים סיימתי את הלימודים ועדיין לא חשבתי שממש אעסוק בעיצוב בגדים, עניינה אותי יותר המעטפת, האריזה של התחום וההנגשה שלו ללקוחות והתחלתי לעבוד כסטייליסט בהפקות אופנה, תצוגות וקטלוגים. יום אחד קבלתי שיחת טלפון מחברת ‘רנואר’ – הגעתי לראיון העבודה יום אחרי שבני הבכור נולד, בעיקר כדי לשמוע, מסקרנות. לא עצבתי עבור חברה מסחרית מעולם וגם לא באמת הייתי בטוח שזה משהו שמעניין אותי לעשות. אני זוכר שישבתי בראיון ואמרתי ליוסי ברוש, אחד הבעלים ומי שראיין אותי- ‘אתה יודע שמעולם לא עבדתי לחברה מסחרית כן?’. הוא כנראה ראה בי דברים שאני עדיין לא ראיתי בעצמי. למעשה אני חייב לו את כל הקריירה על הרגע הזה שבו הוא החליט לתת את עתיד המותג החדש שהם רצו להקים. זה היה השלב שהתאהבתי במקצוע. הזכות שניתנה לי בתפקידי הראשון כמעצב – לא לעסוק רק בבגד, רוחב הצווארון וסוג הכפתור, אלא בתמונה הגדולה: נראות החנויות, בחירת הדוגמנים, הלוגו, האריזה השיווקית, קווי הקולקציה לחלוקה קטגורית לפי הצרכים – תפיסה שהייתה די פורצת דרך באותה תקופה. במבט לאחור אני די משוכנע שאם לא הייתי מקבל את ההזדמנות לתפקיד כזה אלא הייתי נכנס למותג קיים כחלק מצוות מעצבים ורוב הסיכויים שלא הייתי שורד כל כך הרבה שנים בתחום’.
בתי האופנה בעולם מחזיקים בתפקיד מנהל קריאטיבי, מהו למעשה התפקיד הזה?
‘לאחר שנים רבות כמעצב ראשי, תחת מותגים שונים, הרגיש לי שזה כבר לא כל כך מספיק מבחינתי והחלטתי לנסות ולשכנע את קברניטי החברה בצורך שלה בתפקיד רוחבי עוד יותר: כזה שיראה את התמונה מלמעלה. אין כמעט חברה בישראל שמחזיקה מעצב תחת התואר מנהל קריאטיבי. היה חשוב לי להדגיש עבורם את החשיבות והיתרונות בתפקיד הזה. ושוב, עם המון אמונה ופרגון ניתן לי התפקיד בו אני מכהן בשנים האחרונות. הגדרת התפקיד הזה משתנה ממקום למקום ושונה מאוד בין מותגי העל לבין החברות המסחריות. אני למעשה מעצב את המותג, לא את הבגדים. התחום שלנו נהיה כל כך חשוף וכל כך רווי במהלך השנים והצורך המרכזי לקיום של מותג מסחרי בימינו הוא בידול והגדרה של סגנון לבוש וסגנון חיים. האתגר היום הוא לשכנע את הלקוחות לרכוש את המוצר הזה דווקא אצלך וזה בעצם מה שאני עושה’.
אז כמנהל קריאטיבי של קבוצת אופנה כה גדולה על מה חשוב לך לשים דגש, בזמן תהליך עיצוב הקולקציה? וכיצד מבדלים את המותג משאר רשות אופנה מהירות כגון זארה, מנגו ו – H&M.
‘כמו שאמרתי אני מרגיש שחוקי המשחק כיום משתנים כל הזמן. התחום שלנו עובר תמורות ותהפוכות עצומות בשנים האחרונות וסביר להניח שכך יהיה גם בשנים הבאות. לתחושתי אין כבר הפרדה בין מה חשוב יותר – אם זה מוצר טרנדי או מסחרי, איכות גבוהה או מחיר נגיש. השוק מצפה והלקוחות דורשים כיום את הכול – גם וגם. הצלחה מבחינתי, נובעת מהיכולת ליצור ערבוב של כל המשתנים הללו במינונים שונים. הים לקוחה רוצה לראות מוצרים אופנתיים מאוד במותג בו היא רוכשת את בגדים, זה חלק משמעותי ב’משחק’ הזה – לדעת לארוז אופנתית גם את המוצרים הבסיסיים. גם את ‘הלחם והחמאה’ שרובינו קונים כל הזמן’.
בשנה האחרונה אנו עדים לעזיבתם של מעצבי על גברים בשל העבודה הקשה שמוטלת עליהם. מה שאתה חושב על כך? ונראה כי מתחילה אף גישה חדשה של להעמיד בראש בית אופנה מעצבת. מה הביא לדעתך לגישה זו?
‘אני חייב להודות שמעולם לא הבנתי את העיסוק הזה במגדר המעצב במותג או חברה זו או אחרת. ישנן קולות חזקים, בועטים ופורצי דרך. חלקם גברים וחלקן נשים, למה זה בכלל נושא לדיון? אמירות, כמו שנהגו לומר פעם, שמעצב גבר ידע לעצב לאישה כפי שהיא הייתה רוצה להראות, כפנטזיה המקסימלית שלה, נראות לי היום כמעט מגוחכות. כמו האמירות מהצד השני של המתרס לפיהן מעצבת אישה מטיבה להבין את הגוף הנשי ואת הצרכים הייחודיים שלו. אופנה היא כלי תקשורתי. כך הייתה מאז ומעולם בעיניי ובוודאי בימינו ויש מקום למגוון הקולות, הטעמים וזוויות ההסתכלות גם של גברים וגם של נשים’.
מה הוא הרגע הזכור לך כהתגשמות חלום? וגם הרגע שאמרת – זהו אני עובר לתחום אחר. ובגלל שיש לי, לכאורה, רק 5 שאלות אז אוסיף גם, כאילו בדרך אגב, לאיזה תחום היית פונה אם לא היית מעצב אופנה?
‘המקצוע הזה תובעני מאוד והוא מורכב מבליל של שיאים ורגעי שפל. כל השקה של קולקציה חדשה, כל פרסומת שעולה לאוויר ונחשפת לעולם. כל אחד מהרגעים האלה – שנייה לפני שהתצוגה מתחילה הם רגעי שיא מרגשים ומלאי אמוציות – כל אחד מאלה הוא התגשמות של חלום או פנטזיה שלי. מצד שני, כל ביקורת לא מאוד מפרגנת, כל פריט שיורד להנחה כי קצב המכירות שלו לא עמד בציפיות, כל דוגמא שמגיע מהספק ולא נראית בכלל כמו מה שרצינו- הוא רגע שפל. הדרך היחידה, לדעתי,’לשרוד’ את המקצוע הזה היא לדעת לקבל ולהכיל את הטוב והרע ולא לייחס יותר מידי חשיבות לא לאלו ולא לאלו – אחרי הכל מדובר זה בבגדים. אנחנו לא מצילים את העולם, רק מקשטים אותו קצת. אני לא מאלו שמתכננים מאוד רחוק כי ניסיון העבר לימד אותי שתפקידי לעשות את העבודה שלי הכי טוב שאני יכול וההזדמנויות החדשות יגיעו. אבל בעתיד נראה לי שאתנסה בעיצוב פנים, זה רצף הגיוני מבחינת, לעבור מעיצוב הסביבה הראשונית בה אנחנו חיים – הבגדים שלנו, לסביבה הבאה שזה החלל בוא אנחנו מתנהלים. היו לי כבר מספר התנסויות בתחום הזה ובהחלט יש לי תשוקה עזה לגביו’.
