בתוך שדה כחול של זיכרונות וחללים מופרים, רוני הירש מציירת את מה שלא דובר — סדרת עבודות גדולה, אינטימית ובוערת, שבה פגיעות ותשוקה מתערבבות לשפה חדשה של גוף, צבע וזכרון

בערב יום חמישי, ה־15 במאי, תיפתח בגלריית ספקטרום בתל אביב תערוכת היחיד של רוני הירש – ״שדה כחול״. סדרת ציורים גדולה, אינטימית וחקרנית, שנולדה מצורך פנימי להנכיח את מה שלא נאמר. פגיעוּת, התבגרות, מבט חוזר על אובייקטים שכבר הונחו פעם אחת במרכז, ושוב נשברים מהתבוננות חדשה. כמו בתערוכה הקודמת שלה, ״חדר לבן״, ממשיכה הירש למתוח קווים בין מוכר לנסתר, בין רגעים יומיומיים למטען רגשי טעון. הפעם עובר הדגש אל הדמויות – נוכחות, היעדר, מגע בחלל – ואל השכבות הדקות של מה שמרכיב זיכרון. רוני הירש, ילידת 2004, חיה ויוצרת בתל אביב. סטודנטית לתולדות האמנות באוניברסיטת ת״א, משתתפת בתוכנית ״מינרווה״ לליווי אמנים באטליה, ועוסקת גם בקיעקוע בשיטת פריהנד.

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?

את הדימויים אני מייצרת מהראש, עבורי, רפרנס הוא לא חלק מתהליך בניית הדימוי על הקנווס. בחירת הדימוי נעשית בשילוב של בחירת הצבע של אנדר פיינטינג של אותו ציור. אני לא מכינה סקיצה מראש אני נהנית מגילוי הציור תוך כדי תהליך העבודה שלי. יש משהו בחופש או אולי בסיכון של חוסר התכנון המחושב מראש, שהולך בהרמוניה עם הרגשות האינטואיטיבים הכנים של הרגע. הסדרה האחרונה שתהיה מוצגת בבר יוחאי 20 ב 15 למאי ובסלון לאומנות ב 6.6 היא סדרה מאוד משמעותית עבורי. בחירת נושא הסדרה הייתה החלטה מהותית בתהליך שלי. העבודות עוסקות בחוויות אישיות. כשהתחלתי לעבוד על הסדרה עלה בי רצון ללמוד לשחרר עוד. לצייר בצורה כנה את הרגשות ודימויים ללא סינון ולפגוש את הדימוי על הקנווס בשלמותו. זאת הייתה בחירה חשובה שהשפיעה עליי מאוד ביצירה שלי. וזה נושא שהיה חשוב לי להביא החוצה. לשים סוף לשתיקה שלי.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?

לא. אני מציירת מאז שאני זוכרת את עצמי וזה תמיד היה הדבר שרציתי לעשות. היצירה עבורי היא הדבר הכי משמעותית בחוויה שלי כאדם והיא נותנת לי המון משמעות וממלאת אותי. זה דבר שאני נאחזת בו תמיד.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת? 

התגובות לציורים שלי הוא דבר מורכב עבורי. רוב העבודות שלי בשנים האחרונות  עוסקות בנושאים והתמודדויות אישיות. לכן, התגובות לעבודותי הוא דבר שלפעמים גורם לי להתעמת עם היצירה עצמה וזה רגע מסקרן ומיוחד. כשאני יוצרת אני לא נותנת מקום למחשבה על דעת הצופה להשפיע על היצירה. אני רוצה שהשראה תבוא ממקום נקי ששייך לי ולעולם הפנימי שלי.

מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב? 

יש ציור בסדרת הציורים האדומה שחלק ממנה מוצגת בתערוכות שלי הנקראת מחבואים . הציור הזה היווה נקודת מפנה בתהליך היצירה שלי. התחלתי בתקופה הזאת לצייר ממקום יותר מחובר. העבודה הזאת מסמלת המון בשבילי וגם מקומה בתוך הסדרה הוא חשוב, סימבולי ומרכזי עבורי. היצירה הנ״ל מביעה את נקודת המבט שלי על הצד השני של הסיטואציה. היא משלימה את התמונה.

 מהי שיגרת העבודה שלך?

תהליך העבודה שלי מתחיל בדרך לסטודיו, במחשבות, במוזיקה שאני בוחרת ללכת איתה בדרך לסטודיו, אני אוהבת לצייר על קנווסים גדולים ותהליך היצירה מתחיל בכיסוי של הקנווס עם פיגמנט שמן חצי שקוף בצבע שאני בוחרת לעבוד איתו. אחרי שהקנווס מכוסה אני מציירת עליו באותו צבע את הדימוי ההתחלתי. אחרי כמה ימים כשהצבע מתייבש אני עולה עם השכבה הראשונה של הצבע. אני לרוב מציירת שעות. אני אוהבת לשקוע בעולם משלי בזמן שאני מציירת, אני הקנווס והמוזיקה. להיכנס לבועה משלי. בימי חמישי אני מציירת באטליה בקבוצה. זה מגוון את אווירת העבודה שלי ונותן לי זמן קבוע להתחייב אליו.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה?

אני מאוד אוהבת לשמוע מוזיקה בזמן הציור זה מעורר בי השראה ומפעיל אותי מאוד. אני אוהבת לשמוע מגוון רחב של סוגי מוזיקה. מוזיקה מלווה אותי לאורך רוב היום ויש לה תפקיד משמעותי בתהליך היצירה שלי. היא עוזרת לי להשתחרר ולהתחבר לעצמי. בעבודה על גוף הציורים האחרון שמעתי בעיקר את האלבום של ענבל פרלמוטר – הקלטות אחרונות.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

לילית שמבון. העבודות שלה מלאות צבע חיי ומרגשות בצבעוניות הייחודית שלה ובחיות שבהן. לילית גם המורה שלי באטליה בשלוש שנים האחרונות. היא אדם מאוד מיוחד וחשוב עבורי והעבודות שלה ממלאות אותי באמביציה והשראה. אני מוצאת את העבודות שלה נוגעות ללב ומרגשות בדיוק כמו שהיא כאדם וכמו שהיא עבורי.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא

הייתי ממליצה לשמוע את הקלטות אחרונות של ענבל פרלמוטר.

מהי הפרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

ספר האמן הראשון שלי – לוסי. הספר הוא איגוד של טקסטים אמנותיים ומגוון של עבודות מהשנתיים האחרונות הסובבות סביב נושא התערוכה. להוציא ספר האמן, תמיד היה משהו שחלמתי לעשות. תערוכת היחיד שהייתה לי ב2023 בקפה מידאס הייתה הפעם הראשונה שהצגתי לעיני העולם את עבודותי. זאת הייתה תערוכה קטנה אם עם זאת מאוד מיוחדת עבורי. הרגע של הפתיחה לפני שאנשים באים להסתכל על כל העבודות תלויות על הקירות, בחלל שמוקדש רק להן היה רגע עוצמתי מאוד.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?

החשיפה של העבודות היא עוד חדשה לי. אני מוצאת את החשיפה כמספקת ומשחררת. אני אוהבת את הרגע בו מגיע האוצר לסטודיו שלי להתבונן בעבודות יחד ולקבל פרשנות על העבודות שלי מנקודת מבט נוספת. התגובות והשיחה שעולה מלמדת אותי הרבה על חווית הצופה.

איך את מרגישה שאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

אני אוהבת להסתכל על העבודות הישנות שלי, אני אוהבת לראות את הרעיון מתפתח ומתגבש. העבודות שלי מפוזרות בסטודיו שלי וכרגע מכסות את כולו יש משהו בכניסה לסטודיו ובמבט הראשון בחדר כשכל היצירות נמצאות בחלל אחד שממלא אותי בתחושה של מסוגלות. לפעמים זה מאתגר להתבונן בעבודות של תחילת הפרויקט הנוכחי שיוצג. להן יש מקום שמור מאחורי הדלת. בהתחלה חשבתי שהן העבודות אותן אציג והיום כשאני מסתכלת עליהן אני מבינה שהן היו רק חלק מתהליך. יש בזה משהו מספק וגם קצת כואב לפעמים.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד? 

זאת שאלה כל כך קשה. קשה להחליט על אמן אחד. שנה שעברה הייתי בתערוכה באורסיי בפריז והייתה תערוכה של נתנאל הרבלין אמנית ישראלית שחיה בפריז. מאז, עברה בדיוק שנה והעבודות שלה לא יוצאות לי מהראש. אם  הייתי יכולה רק להסתכל על תהליך העבודה שלה בסטודיו זה היה מדהים לגמרי.

״שדה כחול״, אירוע הפתיחה: יום רביעי, 15.5, בשעה 20:00 | גלריית ספקטרום, בר יוחאי 20, תל אביב | נעילת תערוכה: 17.5 | שיח אמנית: שבת, 18.5, בשעה 19:00 | שעות פתיחה נוספות:  16.5 – 11:00–15:00 וב 17.5 – 11:00–15:00