פספסתם? עוד לא מאוחר: התערוכה של האמנית אלסה ארס ברוש בגלריה ורטהימר עדיין כאן – והיא שווה כל שנייה
אם גם אתם שמעתם על התערוכה של אלסה ארס ברוש, CTRL + ALTAR + DEL, בגלריה ורטהימר – והתבאסתם שפספסתם בגלל המצב – יש חדשות טובות: עוד לא מאוחר להגיע, ולמען האמת, עכשיו זה בדיוק הזמן.
האם את זוכרת את הרגע שבו הבנת שעשיית אמנות היא לא רק אמצעי לביטוי – אלא הכרח?
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ציירתי. זו הייתה הדרך שלי לעבד את העולם שסביבי, וצורת תקשורת. גדלתי במשפחה רב-תרבותית ורב-לשונית, וחלק מהשפות היו זרות לי; הציור הפך לשפה הפרטית שלי כדי לתקשר עם העולם שסביבי.
רגע שבו דלת נפתחה, או אחרת נסגרה?
המגפה – ייצגה אותי גלריה טורקית, יצרתי והצגתי באופן בלעדי באיסטנבול. המגפה הפכה את הטיסות לבלתי אפשריות כמעט, מה שאילץ אותי להאט ולהתמקד בישראל. היא גם העניקה לי את הזמן והסבלנות להעמיק בהיפר-ריאליזם.
מהו הציור הראשון שלך שאת זוכרת בבירור, ולמה הוא נשאר בזיכרונך?
כשעוד הייתי בגן, אני זוכרת בבירור שצפיתי ב”שרלוט העכבישה” וציירתי סדרת ציורים בהשראת הסרט. הושפעתי ממנו עמוקות, ובמשך שבועות שרטטתי ושכללתי עכבישים ובעלי חיים אחרים. זו הייתה עבורי התחלה לצייר את מה שאני רואה, ופתח לעניין שלי בריאליזם.
ספרי לנו קצת על הדימויים שאת בוחרת – מהיכן הם מגיעים? כיצד הם נאספים? מה נוכח בך בזמן הציור?
העבודות שלי שואבות השראה ממה שאני רואה בעולם. אני מגיעה מהשפה של ציור פיגורטיבי ריאליסטי, אבל חיה בעולם שבו המציאות עצמה הפכה למוחשית דרך המדיה החברתית. ניסיתי לבנות גרסה פיגורטיבית שמתאימה לעולם הזה. הבלונים האנושיים שמייצגים אגו מנופח נולדו לגמרי בטעות, כשחברתי צילמה בלונים לפרויקט. למרות שרוב הדמויות “מומצאות”, הן מבוססות על זיכרונות וחוויות מהעולם הלא-ריאלי/הדיגיטלי.
האם יש בעבודות שלך אזורים לא פתורים בכוונה?
מכיוון שאני מגיעה מרקע פיגורטיבי-ריאליסטי, אפילו החללים השליליים שלי מאוד מתוכננים. אני משתמשת בדימויים בולטים ובצבעים עזים ומתקתקים – לכן האזורים הריקים נועדו לאפשר לצופה לנשום ולעכל את מה שראה.
האם היו רגעים שבהם רצית להפסיק ליצור?
כן. ממש אחרי פרוץ המלחמה, כמו רבים, חוויתי קיפאון יצירתי. הטראומה הקולקטיבית הייתה עצומה ומבלבלת מכדי להגיב לה. בחרתי לנהוג בעצמי ברכות – ופשוט לצייר דמויות נשיות כדי להעסיק את הידיים. מתוך הערפל הגיע המיקוד. יצירתיות באה בגלים, וחשוב לדעת מתי לקחת צעד אחורה, לעכל, ולא להכריח.
איך נראה סדר היום שלך – אם בכלל קיים כזה?
אני מאוד מסודרת, לא מבחירה אלא מתוך הכרח. אני אמא לשני בנים צעירים (בני 9 ו-6), והיום שלי סובב סביב השעות בהן הם במסגרות. אני עובדת בסטודיו מ-9:00 עד 15:30. אני עושה הפסקת צהריים קצרה, ומנסה לצייר הכי הרבה שאני יכולה במהלך הזמן הזה.
האם את מאזינה למוזיקה בזמן העבודה?
תמיד יש מוזיקה ברקע. אני ילדת ניינטיז אמיתית. אני שומעת הרבה פוסט-פאנק, אינדי ורוק מהעשורים ההם. להקות כמו Pixies, Violent Femmes ו-Siouxsie and the Banshees הן בין האהובות עליי.
מה תפקיד הטקסט בעבודתך?
אני תמיד כותבת על העבודות שלי, אבל זה תמיד מגיע אחרי. רק אחרי שאני מבינה מה אני מנסה לומר, ומתרגמת את זה דרך כמה ציורים – מגיע תור הכתיבה. זו דרך להעמיק בשפה הראשונית של הציור, ולחבר את הצופה למה שאני מנסה להעביר.
מהי תגובה שקיבלת על עבודתך שנשארה איתך עד היום?
התגובה של הילדים שלי לסדרה האחרונה השפיעה עליי מאוד. הבן הבכור שלי אמר: “אמא, זה מצחיק! אבל הם לא בדיוק שמחים, נכון?” הרגשתי שאם הילדים שלי קולטים את המסר – אני בכיוון הנכון.
איזה פרויקט או תערוכה את רואה כנקודת שיא או ציון דרך משמעותי בדרך שלך?
התערוכה הקודמת שלי “בהעדרות” בגלריית Pg Art Gallery באיסטנבול. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מתגבשת כציירת ריאליסטית, וגם ההתחלה של פנייה לכיוון סוריאליסטי חדש. שם התחילה השפה הוויזואלית שלי להתגבש.
כיצד את מנהלת שיח עם אוצרים סביב תערוכה?
האוצרת של התערוכה הנוכחית שלי בגלריה ורטהימר היא מנהלת הגלריה, נטלי. היא הייתה חלק בלתי נפרד מהתהליך – עוד משלב הרעיונות והסקיצות הראשונות. לכן, זו הרגישה כמו שיחה מתמשכת, טבעית. היא מכירה כל פרט נסתר בכל עבודה, וכתבה טקסט מדויק שהעביר את מה שניסיתי לומר.
איך את מתייחסת לעבודות ישנות שלך?
אני רואה את כל העבודות שלי כמקושרות – כחלק מהתהליך. אני רואה מהיכן באתי, איפה השתפרתי, איפה אולי איבדתי כיוון, ואיפה אני רוצה לחזור לבסיס. זה כמו לשוחח עם העצמי הצעיר שלי.
אילו אמנים ליוו אותך לאורך השנים – בעשייה, במחשבה, בדמיון של הסטודיו?
אני שואבת השראה רבה מציירות עכשוויות. אני עוקבת במיוחד אחרי אילנה סאבדי, שרה סלאפי, ריי קליין ורובין פ. וויליאמס. אני אוהבת לראות עבודות שונות משלי – במיוחד כאלה שמשתמשות בצבע עז וטקסטורה. הן תמיד מלמדות אותי, ומחדדות את הטכניקה שלי.
אם יכולת להכין את הצופה למפגש עם עבודתך – מה היית ממליצה לו לראות, לקרוא או לחוות קודם?
הייתי ממליצה להם להסתכל פנימה – לבחון את הקשר והחוויה האישית שלהם עם מדיה חברתית. הסדרה הזו היא גם מראה וגם אזהרה. אנחנו נמצאים על סף האבולוציה הבאה – הומו דיגיטליס, אם תרצו – וחייבים להיאחז באנושיות שלנו יותר מתמיד.
אם הייתה לך הזדמנות ללמוד אצל אמן אחד – חי או מת – במי היית בוחרת ולמה?
הייתי מאוד רוצה ללמוד אצל לואיז בורז’ואה. לא רק בזכות הרב-תחומיות והעומק שלה, אלא גם בזכות הסבלנות והעקשנות שלה – היא יצרה במשך עשורים כמעט בלי הכרה, והפכה לאייקון רק בשנות השבעים לחייה. זו השראה שאין כמוה.
ברוש, אמנית ילידת איסטנבול שחיה ויוצרת כיום בישראל, מציגה סדרת ציורים עוצמתית, צבעונית, מרובדת – ובעיקר כזו שנכנסת ללב (ולתודעה). דרך דימויים היברידיים שנעים בין פיגורטיבי לדיגיטלי, בין אימוג’ים, בלונים ואווטרים, היא בוראת עולם חדש – כזה שבו אנחנו לא רק גולשים ברשת, אלא חיים בה, נושמים אותה, ומגדירים את עצמנו דרכה. התערוכה עוסקת בזהות, שורשים, חרדות של עידן, והחיפוש אחר משמעות בעולם שמבקש מאיתנו להיות תמיד זמינים, תמיד יפים, ותמיד מחוברים. אלסה ארס ברוש – CTRL + ALTAR + DEL, גלריה ורטהימר, כיכר פלומר 8, מבנה 36, נמל תל־אביב. הכניסה חופשית | מומלץ לתאם מראש.
