אילת כרמי ומירב הימן: על חמדה, זהרה, דיאלוג מתמשך בין מציאות ובדיה ועל הכוח שביצירה משותפת – שיחה על תערוכת הווידאו החדשה בבית טיכו, על עבודות עבר, השראות נשיות ואיך הופכים מיתוס, טבע וטראומה למיצב חי

אילת כרמי ומירב הימן הן מהקולות הבולטים בשדה האמנות המקומי, עם שפה חזותית עשירה ומורכבת שנעה בין וידאו, ציור, צילום ומיצב. בתערוכתן הנוכחית “חמדה“ בבית טיכו, מוזיאון ישראל, הן ממשיכות לפתח את עיסוקן בדמויות נשיות ארכיטיפיות, במפגש שבין הטבעי למלאכותי, ובחיבור בין המרחב ההיסטורי לסיפור אישי וקולקטיבי. בשיחה אינטימית הן מספרות על הדימויים, על שיתופי פעולה עם מלחינים ואוצרים, על רגעי מבחן ומפגש עם קהל, ועל הצורך לשמור על מחויבות לזמן יצירה – גם בתקופות של חוסר ודאות.

תספרו קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?

הדימויים לקוחים מהתערוכה “חמדה”, שמוצגת כעת בבית טיכו, בירושלים. תערוכה משותפת של שתינו, מירב הימן ואילת כרמי. הדימויים לקוחים מעבודת הווידאו המרכזית בתערוכה, ״חמדה״ ועבודת הווידאו ״זהרה״, ועבודות נוספות שנעשו במיוחד לחלל המיוחד וגינת בית טיכו.

האם היו לכן רגעי מבחן שבמהלכם הרגשתן שאתן לא רוצות להיות אמניות?

הדרך האמנותית ארוכה ורצופה רגעי מבחן. ותמיד יש רגעי משבר וספקות לגבי היכולת להגשים את החזון ולהפוך סקיצות ורעיונות לדימוי בווידאו.

עם זאת שיתוף הפעולה בינינו, שהחל ב-2014 והתעמק מאז, הוא עוגן חשוב. אנחנו מרגישות שיש כח ביצירה בזוג ועם קהילת יוצרים, שמספקת תמיכה  ומחויבות הדדית.

מה התגובה ליצירות שלכן שאתן הכי זוכרות?

התגובה של השחקניות והשחקנים השותפים  ל”שביל ישראל” כשראו את המוצר המוגמר, ורמת ההזדהות שלהם עם התפקיד שהן ביצעו בסרט. כששחקנית מספרת לנו שהיא הגיעה שוב ושוב לראות את עצמה בסרט כדי להבין דברים על עצמה זה מאוד מרגש. ועכשיו כשעבודת הווידאו “חמדה” מוצגת בבית טיכו, אנחנו זוכות שוב לתגובות עוצמתיות.  הווידאו צולם 3 ימים לפני ה7/10/23 בתנאים מאתגרים ונטען בחוויות שאנחנו והשחקניות עברו מאז.

מה העבודה הראשונה שלכן שאתן זוכרות הכי טוב? 

העבודה המשותפת הראשונה שאנחנו זוכרות הכי טוב היא ללא ספק “שביל ישראל: התהלוכה” .(2018) היא לא רק סימנה את תחילת שיתוף הפעולה האמנותי האינטנסיבי בינינו, אלא גם הגדירה את השפה האמנותית המשותפת שלנו – על קו התפר בין ציור, מיצב, צילום ווידאו. הפקת סרט רב-משתתפים בקנה מידה קולנועי, עם כל הפרטים הייחודיים כמו מתקנים, תלבושות, פס קול וצילום בשטח, זה היה פרויקט ענק שדרש המון תיאום, יצירתיות, ודחיפה הדדית.

מהי שיגרת העבודה שלכן?

שגרת העבודה שלנו היא היא קודם כל מחויבות לזמן יצירה משותף ופינוי זמן לכך. אפילו שכל אחת מאתנו עסוקה ביצירה האישית שלה ובמיליון ואחד דברים אנחנו תמיד מוצאות זמן להיפגש בסטודיו ולהעביר ימים שלמים ביחד בעבודה על היצירה המשותפת שלנו.

האם אתן שומעות מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו ?

מוזיקה היא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה שלנו ולעיתים קרובות היא מהווה מקור השראה משמעותי, ובמקרים מסוימים היא אף נשזרת בתוכן העבודה עצמה. עבור “חמדה”, המוזיקה מלווה את התפתחות הנרטיב: החל מקול רך של אישה המהדהד בחלל עם הכניסה לבית אנה טיכו, שמנכיח את הקול הנשי עוד בטרם החשיפה לעבודה ועד סאונדים מקומיים שמשקפים את החלל והזמן שעובר. בעבודה “חמדה” המוסיקה הולחנה ע”י המלחינה דגנית אלקיים. בסרט “זהרה” עבדנו עם המלחין יובל שי-אל, שהלחין את השיר “ציפייה” של רחל, בביצועה ונגינה של הזמרת ברכה קול.  מעצבת הסאונד של שני הסרטים היא רותם דרור, שהוסיפה מימד עכשווי וקולנועי לשתי היצירות.

איזה אמן/ית אחרת הייתן ממליצות לראות?

אנחנו שמחות לפרגן ולהמליץ על שתי תערוכות נהדרות של נשים אמניות : הילה בן ארי, שמציגה כרגע בתערוכת יחיד בסמינר הקיבוצים. ורות פתיר, שמציגה במוזיאון תל אביב לאמנות.

אם הייתן יכולות להכין אנשים למפגש עם העבודות שלכן מה הייתן שולחות אותם קודם לראות/לקרוא?

היינו ממליצות לצופים להגיע בראש פתוח, עם נכונות להיכנס לעולם שבו הגבולות בין מציאות ובדיה ובין אדם לטבע, מיטשטשים. כדי להעמיק את החוויה של “חמדה”, היינו מציעות:

לקרוא את השיר “חמדה” של דליה רביקוביץ’ :

שם ידעתי חמדה שלא היתה כמוה,
והזמן ההוא היה יום השביעי בשבת
וכל בדי אילנות היו מתעצמים לגבוה.

והאור הלך מסביב שוטף כנהר לנבוע
וגלגל העין את גלגל החמה חמד.
אז ידעתי חמדה שלא היתה כמוה

לחשוב על מיתוסים של טרנספורמציה: כמו מיתוס דפני, שהופכת לעץ דפנה כדי להימלט מאפולו, לראות  את עמודי הקריאטידות היווניות, עמודי תמיכה בדמות אישה. כשמגיעים להתבונן גם בבניין ההיסטורי שהיה ביתה של אנה טיכו, לראות את הגן שהיה סביב הבית ולא לפספס את שתי עבודות החוץ שיצרנו בהתייחסות לבית ולגן.

מהי הפרויקט שעשיתן שאתן הכי גאות בהם?

זו תקופה מאוד קשה ועצובה כרגע במדינה ואנחנו יותר חשות כרגע דאגה מגאווה. אבל ננסה לבחור את הפרוייקטים שאנחנו מרגישות יותר קרובות אליהם ומזוהות איתם.  בחרנו בשני פרוייקטים שהעשייה שלהם ליוותה אותנו תקופה ארוכה, “שביל ישראל: התהלוכה” (2018) ו”חמדה” (2025). “שביל ישראל” הייתה התערוכה המוזיאלית המשותפת הראשונה שלנו, שבה הגדרנו את שפתנו האמנותית הייחודית. ההיקף הקולנועי, מורכבות ההפקה ואופן התצוגה (העבודה הוצגה במוזיאון פתח תקווה באוצרות דרורית גור אריה, נרכשה לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל והוצגה בתערוכה “כלים שלובים” (2024) במוזיאון ישראל) הופכים אותה לאבן דרך מכוננת עבורנו. ושנית, בחרנו בתערוכה הנוכחית, “חמדה”, בבית טיכו, מוזיאון ישראל, באוצרותה של תמנע זליגמן. זוהי הצגת בכורה לעבודה “חמדה” ותצוגה מוזיאלית ראשונה לעבודה “זהרה”, שתיהן עבודות וידאו משמעותיות עבורנו המייצגות את שיא העיסוק שלנו בדמויות נשיות ארכיטיפיות, טראומה ואוטופיה.

איך עובד תהליך הדיאלוג שלכן עם אוצרים סביב תערוכה? איך אתן מרגישות במהלך חשיפה של עבודות לאוצרים/אספנים ?היצירה שלנו מלאה בדיאלוגים, זה מתחיל בדיאלוג שבין שתינו וממשיך לדיאלוג עם אוצר/ת, ובהמשך עם קהילת היצירה שלנו (שחקניות ארט, סאונד, עריכה  ועוד) המפגש עם תמנע זליגמן שאצרה את “חמדה”, הוא מפגש עם שותפה יצירתית אמיתית. הדיאלוג איתה היה מפרה, שואל שאלות ומאזין. הוא התחיל בשלבים מוקדמים מאוד של פיתוח “חמדה”, (לפני 5 שנים בזמן הקורונה) ואף כלל החלטה משותפת להציג לצידה את “זהרה”. אנחנו מגיעות עם חזון וקונספט, אך גם עם פתיחות מלאה לדון, לבחון ולדייק את הרעיונות, את ההצבה בחלל. הדיונים כוללים שיחות על החיבור בין “חמדה” ל”זהרה”, על הקשר למורשת אנה טיכו, ועל האופן שבו העבודות בגינה משלימות את המיצב בווידאו בתוך הבית (כמו העבודה “לילות כימים, ימים כלילות” שנוצרה במיוחד לגינה המיוחדת של בית טיכו).

איך אתן מרגישות שאתן מסתכלות על עבודות ישנות שלכן ?כשאנחנו מביטות על עבודות ישנות שלנו, זו הזדמנות בשבילנו לראות התפתחות  רעיונות ומוטיבים מרכזיים שליווי אותנו. לדוגמה, “חמדה” היא פיתוח  של העבודה “פיזיס” מ-2020, שבו התחלנו לחקור את הדימוי של נשים-צמחים והוצג במוזיאון ארץ ישראל בשנת  2024 (אוצרת: גליה בר אור). בעוד שב”פיזיס” הצגנו ציורי צמחייה גזורים על חומר פלסטי שהופכים לתלבושת, והיה בה מימד של חיקוי הטבע, ב”חמדה” התעקשנו על תלבושות העשויות מצמחיה טבעית.  עניין אותנו להמשיך ולחקור את היחסים בין הטבעי למלאכותי וההכלאה בין דמויות נשיות לטבע.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים הייתן מעוניינות ללמוד ?

מירב: הייתי שמחה  ללמוד אצל מרינה אברמוביץ’ (Marina Abramović). עבודותיה בפרפורמנס, המשלבות סיבולת פיזית ומנטלית, חקר הגוף והמגבלות האנושיות, והיכולת שלה ליצור חיבור עמוק עם הקהל, מאוד מהדהדות עבורי. בפרויקט כמו “חמדה”, בו הנשים מחזיקות את המבנה כקריאטידות חיות ויש בו מימד של פרפורמנס, אני רואה חיבור אל העבודות שלה. הייתי רוצה להבין איך היא בונה את הממד החווייתי, ואיך היא מביאה את האמנות למפגש ישיר עם הצופים ועם המרחב הציבורי.

אילת: אמנית שהייתי שמחה לפגוש שוב, (למרות שהיתה חברה והיו ביננו מפגשים משמעותיים עוד בחייה), זו ביאנקה אשל גרשוני. הייתי שמחה שתספר לי שוב על התרגיל האייקוני שהיא נתנה במחלקת קרמיקה בבצלאל ״עבודה שמתחילה מטעות, או מתאונה״ וכמה אני מתחברת לרצון לאפשר לאקראיות לשחרר את התת מודע ולייצר פעולות שדרך שחרור שליטה מזמנות התחברות לתת מודע קולקטיבי, התחדשות וקריאה שונה של האומנות והמציאות. עבורי הרבה מזה קורה בשיתוף הפעולה של השנים האחרונות עם מירב הימן השיתוף הזה מכניס הרבה אנשים והשראה ליצירה  שלי.

מירב הימן (נ’ 1976) ואילת כרמי (נ’ 1972) משתפות פעולה מאז 2014. עבודותיהן נעות בין פרפורמנס מצולם, עבודות וידאו מורכבות בהיקף קולנועי, ומיצבים המשלבים טבע, אדריכלות ותלבושות ייחודיות. הן הציגו במוזיאונים מרכזיים בארץ, ביניהם מוזיאון ישראל, מוזיאון פתח תקווה ומוז”א, ויצירותיהן נרכשו לאוספים ציבוריים ופרטיים. שפתן האמנותית נוגעת בחקר הזהות הנשית, בגבולות הגוף והמרחב, ובאופן שבו זיכרון, מיתוס והיסטוריה משתרגים ליצירה חזותית רב-שכבתית. ב-15/8  יום שישי, בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה בבית טיכו בנוכחות האמניות והאוצרת תמנע זליגמן. בתום השיח תוקרן הקרנת בכורה של סרט הדוקו הקצר של מירב הימן, סרט החושף ראיונות עם המשתתפות וצילומי מאחורי הקלעים מתהליך עבודת הוידאו “חמדה”. מוזמנים.