עלמה קרבט שמש – רקדנית, יוצרת ומורה לגאגא, מהקולות הצעירים והבולטים במחול הישראלי העכשווי – תציג את יצירתה בפסטיבל ‘מחול חדש’ הראשון של עיריית תל אביב–יפו
עלמה קרבט שמש, בת 27 מתל אביב, רקדנית בלהקת ורטיגו, מורה לגאגא ויוצרת עצמאית. בוגרת תלמה ילין ו”המסלול להכשרת רקדנים”, ושירתה בצבא כרקדנית מצטיינת. רקדה באנסמבל בת שבע ושיתפה פעולה עם כוריאוגרפים מובילים כמו עדי בוטרוס, בשמת נוסן, גלעד ירושלמי, אור סעדי וביאטריס לאריבה. בעבודותיה בשנים האחרונות היא חוקרת שילובים בין מחול לאמנויות אחרות, מתוך חיפוש אחר שפה אמנותית חדשה ורב־תחומית.
מה הוא אותו רגע שבחייך שגרם לך להבין שאת הופכת להיות רקדנית?
הלוואי שהיה רגע דרמטי ומרגש שהייתי יכולה לספר עליו, אבל האמת שאצלי זה לא קרה ככה. התחלתי לרקוד כי אמא שלי שלחה אותי לחוג, ועם השנים התחלתי ממש לאהוב את זה בעצמי. ככל שאני עושה את זה יותר, אני אוהבת את זה יותר, וזה ניהיה קשה יותר. מצד אחד, הקשיים הפיזיים, הכלכליים והמנטליים שאני ניצבת בפניהם כרקדנית הולכים וגדלים ככל שאני מתבגרת, ונדרשת לחיות לפי ׳הכללים של המבוגרים׳ – שהייתי רקדנית בתיכון פחות דאגתי מהמשכורת שאקבל כרקדנית בוגרת, פשוט לא חשבתי על זה. היום זה כבר ממש נהיה הקרבה שאני עושה בשביל המקצוע, לצד הקרבות אחרות. מצד שני, ככל שהזמן עובר, אני לא רואה את עצמי עושה שם דבר אחר, ומבינה כמה המחול ממלא אותי, מרגש אותי, מאזן אותי, עוזר לי לשמור על חוסן נפשי ופיזי, וגורם לי לתחושת סיפוק יותר מכל דבר אחר.
אז היו הרבה רגעים קטנים כשקיבלתי תשובה חיובית מרקדן מצטיין, שהצלחתי בפעם הראשונה אלמנט תנועתי שהתקשיתי בו בעבר, שכשהצלחתי לפתור סצנה שלא הסתדרה לי ביצירה שלי, שקיבלתי את העבודה הראשונה שלי כרקדנית, שהעברתי שיעור גאגא מוצלח, שהתקבלתי לראשונה עם יצירה שלי לפסטיבל, בזמן קידה מול אולם מלא בסוף מופע ועוד אינסוף רגעים שגורמים לי לבחור במקצוע הזה כל יום מחדש.
מה ההופעה ששניתה את חייך?
ההופעה ׳ניב מצהיב 3׳ של הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטרו פרטיאס בביצוע להקת מחול בת שבע. זו יצירה שהצליחה לחדור את כל המנגנונים המנטליים והרגשיים שלי ולפגוע ישר בתחושות עמוקות ואינטואטיביות בגוף. הצפייה בה ממש הייתה חוויה פיזית עבורי. בחיים שלי לא ראיתי משהו כה מטורלל, מציאותי, עצוב, מצחיק וחי. היה שם הכל מהכל. אני זוכרת כל רגע מההופעה הזו.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
פעם מישהו אמר לי שרגעים שהם לא ׳זהב׳ בעיניי לא צריכים להיות חלק מהיצירה שלי – ומאז המשפט הזה חקוק לי בזיכרון ומנחה אותי בזמן תהליכי יצירה. ׳רגעי זהב׳ הם רגעים שהם הכרחיים ליצירה, שאני מרגישה אותם בבטן שלי, רגעים שאני בטוחה שהיצירה לא יכולה להתקיים בלעדיהם. במהלך תהליך יצירה אני מרשה לעצמי להתנסות עם הרבה כיוונים שונים עד שמתייצב כיוון ברור, אבל כשאני מתחילה להדק את העבודה אני צריכה לבחור בין חומרים, ואני בעצם הופכת להיות העורכת של עצמי, שזה תפקיד שקשה לשמור בו על אובייקטיביות. השאלה הזו מאוד עוזרת לי בשלב הזה – אני בודקת עם עצמי מה זהב בעיניי, ומה שלא, כנראה לא צריך להיות חלק מהעבודה. כשאני מתעקשת על העיקרון הזה, לוקח לי הרבה זמן ליצור, כי אני לא מתפשרת על שום רגע , לא נותנת מקום ל׳רגעי מעבר׳ או רגעים ששם בשביל למלא את הזמן. לדוגמה, תהליך היצירה של ׳סכר׳, העבודה האחרונה שיצרת י- דואט בשיתוף המוזיקאית שרי זק לוי, ארך שנתיים, ולאחר הבכורה חזרנו לסטודיו לעבוד ולערוך את היצירה מחדש, עד שהגעתי לתוצאה שרציתי, עד שכל רגע ביצירה קיבל את המשמעות המלאה ואת התפקיד ההכרחי שלו בתוך המהלך של העבודה. זה דרש הרבה גמישות מחשבתית ויכולת לשחרר מרעיונות שאני אוהבת, כי לפעמים גם הרעיון הכי טוב לא ימצא את מקומו בתוך הפלואו של העבודה. כיום אני מאוד מרוצה מהיצירה ומהמסע הרגשי, התנועתי והמוזיקלי שהיא מציעה. זו עבודה אינטימית שמתרחשת בקרבה לקהל, שרי מנגנת ושרה בלייב את המוזיקה המקורית שהיא כתבה במיוחד עבור היצירה, והאווירה המיוחדת שנוצרת מאפשרת למנעד של רגשות כמו כאב, בדידות ותקווה לצוף על פני השטח, ולהתקיים לצד עולם של משחקיות, דימיון ופנטזיה. אני מאוד מתרגשת להופיע עם הגרסה המהודקת של היצירה בפסטיבל ׳מחול חדש׳ שיתקיים במרכז ׳המגיד׳ – מרכז תרבות יפהפה בצפון הישן, בחול המועד סוכות.
בריקוד אין מילים. איך הגוף שלך כותב אותם?
באמצעות תנועה אני יכולה לספר סיפור של רגשות, במקום סיפור של מילים. כשאני מדייקת כוונה, איכות תנועתית, מבט, כשאני משתמשת בדימיון שלי כדי לעורר את הדימיון של הצופה – נפתחת בפניי האפשרות לאמצעי מבע בלתי אמצעי, כזה שפוגש את הצופים במקום לא מעובד של תחושות ורגשות, ומאפשר להם, ולי, לחוות תחושות שונות שלא ניתן לתאר אותם במילים. כבני אדם, אנחנו רגילים לחפש אחר המילים הנכונות שיבטאו את התחושות והמחשבות שלנו. עבורי להצליח להרגיש משהו שאני לא מצליחה למצוא עבורו מילים, לעבור חוויה חזקה של תחושות ורגשות, זו תחושה עילאית ומיוחדת, שקורית לי הרבה כשאני רוקדת או שאני צופה במחול.
פסטיבל ‘מחול חדש’, הראשון של עיריית תל אביב–יפו יתקיים בחול המועד סוכות, 11–9 באוקטובר, במרכז הקהילתי מגיד, שדרות נורדאו 63 תל אביב. הפסטיבל יציג יצירות עכשוויות של יוצרות ויוצרים צעירים במחול הישראלי, באווירה אינטימית ומלאת השראה.
