בין פליני לקפקא — עלעלים של רני בלייר אלקבץ הוא ספר של התקוממות פנימית, של זיכרון כעדות ושל יוצר שבוחר לשנות מבפנים.
“אני כותב את הטקסט הזה היום, בוקר ה־8 באוקטובר 2023. יום אחרי שהקיבוץ שלי, שלנו, נכבש והוכחד.” כך מסתיים עלעלים, ספרו הראשון של רני בלייר אלקבץ, והמשפט הזה — שנכתב בזמן אמת, ביום שאחרי הזוועה — הפך לסוג של חתימה ביוגרפית לא רק לספר, אלא לכל יצירתו. כשכתב אותו, לא תכנן סיום כזה. רק במציאות שהתהפכה בבת אחת, הפכה המילה לשריד, והספר — למסמך חיים. “החיים והמילים התהפכו והספר קיבל משמעות חדשה,” כתב בלייר אלקבץ לאחר מכן בפוסט אישי ברשת. המשפט הזה הוא המפתח להבנת הספר כולו: עלעלים איננו קובץ סיפורים, אלא מערכת יחסים מורכבת בין אדם, יצירה וזמן שנשבר.
רני בלייר אלקבץ הוא תופעה נדירה בתרבות הישראלית — יוצר שהיה לממסד ובחר למרוד בו מבפנים. מי שחתום על סדרות כמו שבתות וחגים, פרשת השבוע, אדמה ושביתה, הגדיר מחדש את הדרמה הישראלית. כיו”ר איגוד הבמאים הוביל מאבקים עיקשים למען זכויות היוצרים, ובתפקידו כמנהל בית הספר לקולנוע במכללת ספיר יצר חממה חופשית בדרום, שבה מלמדים יוצרים כארי פולמן, מיכל ויניק ויעל פרלוב. אבל מאחורי הדמות הציבורית הזאת עומד ילד אחד — זה שסולק מגן החובה שבו אמו הייתה הגננת. “אני הילד היחיד בעולם שסולק מגן החובה שבו אמי הייתה הגננת,” הוא כותב, ובשורה הזאת טמון גרעין היצירה כולה: המרד של הילד שבחר לגדול כדי לתקן את המערכת שדחתה אותו. עלעלים הוא ספר על זיכרון, אבל לא נוסטלגי. בלייר אלקבץ מתייחס לזיכרון כאל חומר נפץ, מביים אותו כמו פליני, מפרק אותו כמו קפקא, ומנקה ממנו כל סנטימנטליות כמו ברגמן. הזיכרון איננו מסע בזמן אלא זירת מאבק מוסרית. בכל סיפור מורגשת אותה תשוקה לאמת — לא האמת של עובדות, אלא זו של חוויה, של מבט שמסרב להיעלם. ב“עץ המסטיקים”, שהופיע לראשונה במוטיב ויזואלי ורעיוני בסדרה ״אדמה״, הילד מגלה שהעץ שעמד ליד ביתו איננו אמיתי. זו אולי הסצנה המכוננת של הישראליות כולה — מיתוס יפהפה שנבנה בידי אנשים שידעו שהוא שקר, אך נזקקו לו כדי לשרוד. כמו פליני ב־8½, בלייר אלקבץ מביים את הפנטזיה כדי לחשוף את הצורך בה, וכמו קפקא ב’הטירה’, הוא מבין שאין גאולה מהמערכת — יש רק חיים בתוכה, מתוך הכרה.
ב“האיש בתחנה” עומדים מורה ותלמיד בתחנת אוטובוס. “רציתי לומר לו שאני זוכר. אבל גם הוא ידע. שנינו חיכינו לאחר.” רגע פשוט שמכיל את כל המורכבות של סמכות, חינוך וזיכרון. בלייר אלקבץ לא שופט, לא מטיף. הוא מתבונן, ובכך מייצר את המעשה הנדיר ביותר בתרבות רועשת — חסד.
בלייר אלקבץ עצמו ניסח את ההבחנה המדויקת של הספר כשאמר: “כתבתי כדי להזיז את המצלמה פנימה.” הוא לא מתעד אלא מתבונן בעצמו, לא בורא דמויות אלא חושף מבט. עלעלים הוא תיעוד של תודעה, קולנוע פנימי שבו המצלמה היא השפה. רוני סומק, שכתב את הטקסט על גב הספר, ניסח זאת כך: “האקדח של רני בלייר אלקבץ בספר הזה הוא הגעגוע, והאישה היא האדמה עליה הוא דורך.” זו אולי התמצית של היצירה הזאת — ספר שנכתב מדם הלב, מתוך געגוע אל מקום שכבר איננו ואל אמונה שאולי עוד אפשר להחזירו.
בין הדרום למדינה שנשברת מול עיניו, רני בלייר אלקבץ כותב את חייו כספר של התקוממות פנימית. הילד שסולק מהגן חזר ובנה את בית הספר. יוצר שהבין שהמערכת איננה אויב, אלא מראה. עלעלים הוא לא רק ספר זיכרונות — הוא מסמך של הישרדות רוחנית, עדות לכך שאמנות יכולה לשנות את המציאות לא מבחוץ, אלא מבפנים.
רני בלייר אלקבץ — במאי, תסריטאי, מחנך ופעיל חברתי. נולד בירושלים, גדל בדרום. יוצר הסדרות שבתות וחגים, פרשת השבוע, אדמה, שביתה ותיבת נוח. שימש כיו”ר איגוד הבימאים והוביל את אחד המאבקים התרבותיים החשובים בישראל. כיום מנהל את בית הספר לקולנוע ספיר. עלעלים (הוצאת ספרי ניב, 2023) הוא ספרו הראשון בפרוזה.
