Death of a Ladies’ Man

Spread the love

‘וולנטיין דיי’, יום האהבה, אז טיפת אהבה בפואטיקה, בקולנוע ובשיר שהבמאית והמפיקה נורית קידר הכי אוהבת וכדאי גם לכם

 

אַנַּבֶּל-לִי מאת אֶדגַּר אלן פּוֹ / תרגם זאב ז’בוטינסקי

 

זֶה הָיָה לְפָנִים וְלִפנֵי שָׁנִים,

בְּמַלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

שָׁם דָּרָה יַלדָּה – שְׁמָהּ לֹא תֵדַע;

קָרָאתִי לָהּ אַנַּבֶּל-לִי.

מַשָּׂא-לֵב אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבָה

לֹא הָיָה גַם לָהּ וְגַם לִי.

 

יֶלֶד הָיִיתִי, וְהִיא יַלדָּה

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי;

אַך יָדַענוּ אָהוֹב מִּכֹּל אוֹהֲבִים –

אֲנִי וְאַנַּבֶּל-לִי

וְרָאוּנוּ שַׂרפֵי הַמָּרוֹם בְּקִנאָה,

וְזָעוֹם זָעֲמוּ לָהּ וְלִי.

 

זוֹ הַסִּבָּה, שֶׁהָיָה מַעֲשֶׂה

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי –

רוּחַ יָצָא מֵעָבִים, וְצִנֵּן

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי

וּבָאוּ הוֹרֶיהָ, אַחִים, קְרוֹבִים

מִבְּנֵי אֲצִילֵי גְלִילִי

וּנְשָׂאוּהָ מִמֶּנִי לְקֶבֶר אָפֵל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי.

 

אֵין כְּאָשׁרֵנוּ בִנוֵה שְׂרָפִים –

לָכֵן זָעֲמוּ לָהּ וְלִי;

הִיא הַסִּבָּה (זֶה יָדוּע לַכֹּל

בַּמַּלכוּת עַל יָם עַרפַּלִּי)

שֶׁרוּחַ בַּלַּילָה יָצָא מֵעָבִים

וְהֵמִית אֶת אַנַּבֶּל-לִי.

 

אַך יָדַעתִּי אָהוֹב מִכֻּלָּם, מִכֻּלָּם

שֶׁרַבּוּ שְׁנוֹתָם מִגִּילִי

וְרָבָּה חָכמָתָם מִשִׂכלִי;

וְאֵין שָׂרָף אוֹ שָׂטָן בָּעוֹלָם,

וְאֵין סַעַר בְּיָם עַרפַּלִּי,

שֶׁיִקרַע אוֹ יִגרַע אֶת הַקָּו שֶׁל זָהָב

בֵּינִי וּבֵין אַנַּבֶּל-לִי.

 

וְיָרֵחַ מֵרוֹם לִי לוֹחֵשׁ בַּחֲלוֹם

שִׁירֵי-זֹהַר עַל אַנַּבֶּל-לִי;

לִי רוֹמֵז כֹּל כּוֹכָב בְּקַרנָיו – עֵינָיו

כְּעֵינֶיהָ שֶׁל אַנַּבֶּל-לִי;

אַך בְּלֵיל אֲפֵלָה – עִמָּדִי הִיא כֻלָּהּ,

וְאָנוּחַ עַל-יַד יוֹנָתִי הַכַּלָּה

בְּבֵיתֵנוּ שֶׁלָּהּ וְשֶׁלִּי –

הוּא הַקֶּבֶר עַל יָם עַרפַּלִּי.

Annabel Lee הוא השיר האחרון שכתב אדגר אלן פו, בשנת – 1849 ועותק ממנו נמסר לרופוס וילמוט גריזוולד לפרסום והודפס על ידו לאחר מותו של פו, כחלק מההספד ב’דילי טריביון’. השיר מתאר בלשון סיפורית ואגדתית את אהבתו של המשורר לאנבל לי. מקום ההתרחשות של העלילה אינו ברור – בממלכה ליד הים ששמה אינה מצוין בשיר המקורי. המשורר ואנבל לי התאהבו זה בזה על אף גילם הצעיר ואהבתם הייתה כה גדולה עד שהמלאכים החליטו בקנאתם להענישם והמשורר מאמין שהמחלה ממנה נפטרה אנבל לי נגרמה על ידי רוח שנשלחה על ידי השרפים. לאחר מותה היא נלקחה מהמשורר על ידי בני משפחתה ונקברה ליד הים, אולם המשורר מאמין שאהבתם נמשכת גם מעבר למוות ורואה את עיניה של אנבל לי בכל לילה בכוכבים, בעודו שוכב לצידה קברה. 

edgar allan poe
edgar allan poe

פרדי מרקורי הוא קווין, כתב את השיר בזמן שהתמקם באמבטיה שלו במלון הילטון במינכן. תוך כדי השכשוך באמבטיית הקצף המילים המנגינה חדרו אל תוך ראשו. הוא זינק מן האמבט, התנפל על הגיטרה ובמקביל על הפסנתר והמנגינה עם המילים של ‘Crazy Little Thing Called Love’ נכתבו בסערת נפש. אהבה אמרנו? אך חברת התקליטים שלו לא רצתה להפיץ את השיר בארצות הברית. תחנות הרדיו הבריטיות טרפו את השיר שזינק לראש מצעד הפזמונים ובארצות הברית ההצלחה לא אחרה לבוא. כדאי לצפות בבצוע הזה בלייב, הורס!

מכל סרטי האהבה אי אפשר לשכוח את הסרט שבגללו השתמשנו באין ספור ממחטות, אולי אפילו מגבות.. איזה אהבה טרגית. לשבורי הלב ‘סיפור אהבה’ הסרט אשר מבוסס על ספרו של אריך סגל הפך לשובר קופות ושובר לבבות הרשמי של שנות השבעים (בכיכוב השחקנים ראיין אוניל ואלי מק’רו) וזכה לפופולריות עצומה ועד היום נחשב לאחד מהסרטים האמריקאים הנצפים ביותר. ‘סיפור אהבה’ זכה באוסקר על הפסקול הטוב ביותר (עם הנעימה שהפכה למוכרת ומזוהה עם הסרט) ובמספר קטגוריות בפרס גלובוס הזהב – סרט הדרמה הטוב ביותר, השחקנית הטובה ביותר, הבימוי וכן על התסריט המקורי.

לסיום פואטיקה ספרותית של המאהב האולטימטיבי שלי ושל עוד כמה – לאונרד כהן /  מתוך “מותו של איש נשים” : סוף חיי בתחום האמנות לאונרד כהן / תרגום קובי מידן

leonard chon / רוני סומק
leonard chon / רוני סומק

זהו סוף חיי בתחום האמנות. סוף סוף מצאתי את האשה שחיפשתי. קיץ עכשיו. זהו הקיץ שחיכיתי לו. אנחנו מתגוררים בסוויטה בקומה החמישית של השאטו מורמונט בהוליווד. היא יפה כמו לילי מרלן. היא יפה כמו ליידי המילטון. דבר לא מטריד אותי חוץ מהפחד לאבד אותה. מלוא המנה של היופי לא נמנעה ממני. בלילות ובבקרים אנחנו מתנשקים. הדקלים הנוצתיים מזדקרים מבעד לערפיח. הווילונות מסתחררים. התנועה בסאנסט מתקדמת על גבי חיצים, מילים וקווים צבועים. מוטב אפילו לא לדבר בלחש על השלמות הזאת.  זהו סוף חיי בתחום האמנות. אני שותה רד נידלז, משקה שהמצאתי בנידלז, קליפורניה, טקילה ומיץ דומדמניות, לימון וקרח. מלוא המנה. לא נמנעה ממני מלוא המנה. זה קרה לקראת יום ההולדת הארבעים ואחד שלי. יופי ואהבה הוענקו לי בדמות אשה. היא עונדת צמידי כסף, אחד על כל פרק יד. אני מתברך במזלי. גם אם היא תלך מכאן אומר לעצמי, לא נמנעה ממני מלוא מנתו של היופי. כך אמרתי לעצמי בהולסטון, אריזונה, בבאר שמול המוטל שלנו, כשהייתי בטוח שתעזוב בבוקר. זהו דיבור של שיכור. זהו דיבור של רד נידלז. הוא חלק מדי. אני מפחד. אני לא יודע למה. הייתי כל כך מפוחד שבקושי הצלחתי להגיש רד נידלז לנזיר בהר בלדי. אני מפחד ועייף. אני איש זקן עם קישוט מכסף. התנועות הנוקשות הללו לא אמורות להיות מלוות בפעמוני כסף קטנים.

לאונרד כהן / פוטומונאז': אביה בן דוד
לאונרד כהן / פוטומונאז’: אביה בן דוד

היא בוודאי זוממת כנגדי במיטתי. היא רוצה שאהיה קרלו פונטי. החדרנית השחורה גונבת את כרטיסי האשראי שלי. אני צריך לשייט לבדי בין עצי האורן. אני צריך להשתלט על עצמי. אלוהים, העור שלה רך ושחום. אני אמכור את קברי משפחתי. אני מספיק מבוגר כדי לעשות את זה. אני מספיק מבוגר כדי לההרס. כדאי שאשתה עוד כוסית. לו יכולתי לכתוב לה שיר הייתי יכול לשלם עבור הסוויטה הזאת. היא ראתה את הגברים באפגניסטן, היא ראתה את הפרשים, איך היא מסוגלת להישאר איתי כאן? נכון שאני גיבור הסהרה אבל היא לא ראתה אותי בתוך החולות והאש, מפליא לשלוט בשרירי-הסוגרים של הפחדנות שלי. והיא לא יכולה לדעת עד כמה יפות המילים האלה. איש לא יכול לדעת. היא לא יכולה להתרשם מהנצחיות החריפה של חיי בתחום האמנות. איש לא יכול.

Death of a Ladies' Man
Death of a Ladies’ Man

עוצמת המבט שלי על התנועה בשדרות סאנסט מבעד לשושני הבטון של מעקה המרפסת. השולחן, האקלים, המצב הגופני המושלם של אמן בן ארבעים ואחת, מפורסם, מאושר, מפוחד. שש בבוקר. שש וחמישה. הדקות חולפות. שש ועשרה. נשים. נשים וילדים. אומרים שהאור נעלם מהוליווד, אור הקולנוע המקורי, אבל המראה הזה של שדרות סאנסט משביע רצון מכל בחינה. חיי בתחום האמנות מתקרבים לסיומם. מוניקה ישנה. כל המחשבות הנודדות הן שלה. ההתמסרות שלי מתחילה להביך אותי. היא בטח תתחיל לעייף אותה תוך זמן קצר. היא מעייפת אותי עכשיו. היא בהריון. זה ממתיק את ההתעלסויות שלנו. היא לא תשמור את התינוק. שש ועשרים. כל לילה אנחנו שותים רד נידלז. היא מספרת לי על העולם העליז של סן פרנסיסקו. מועקת המשקל של יופייה הפכה בלתי נסבלת. האנשים בחנות המשקאות ממש הפשיטו אותה במבטיהם והביטו שוב כשחלפה עם שערה הארוך ותינוקה המועלה לקורבן, עם הבגדים המשומשים שלה ופניה הרגילים הלועגים לכל ההכנות לפיתוי כאן בלבה של הוליווד, היא כל כך בשלה בין כוחות היופי והמוסיקה, שזה מפחיד אותי, העומד נוכח סוף חייו בתחום האמנות.

https://www.youtube.com/watch?v=9M8DNnbYBmw

שש ארבעים. אני רוצה לחזור למיטה ולהיכנס אל תוכה. זה הזמן היחיד שמזכיר במשהו שלווה. וגם כשהיא יושבת על פני. כשהיא מנמיכה את עצמה אל עבר פי. זאת הרגשה של יום הדין. כמו פירמידה על החזה שלי. אני רוצה לערבב דם איתה. אני רוצה את העבדות שלה. אני רוצה את ההבטחה שלה. אני רוצה את המוות שלה. אני רוצה שהחומצה המותזת תאכל אותי. אני רוצה להפסיק להסתכל. שש וחמישים. הרוס בלוס אנג’לס. אני צריך לחזור לעשן. אני רוצה למות בזרועותיה ולעזוב אותה. רק מי שמעשן קופסא ליום יכול להיות גבר כזה. כשהיינו בדרך הייתי מוכן בכל זמן להסיע אותה לשדה התעופה הקרוב ולהיפרד אבל עכשיו אני רוצה שתמות בלעדי. חזרתי להתאמן היום. אני זקוק עכשיו לשרירים. אני זקוק לגבר במראה שילחש לי דברי עידוד כשאני מתגלח ויספר לי שוב על אותם האצילים שנלחמו וזכו בכל זה.

ואי אפשר בלי בוב דילן האגדי בשיר הכי אהבה שהוא כתב –  make you feel my love ונסכם עם המקומי שלנו יהודה עדר 

Author: נורית קידר