תערוכה בפאריז, המעמתת דגמים שונים של השמלה הקלאסית, מספקת תשובה מעניינת לשאלה האם השמלה השחורה הקטנה היא מפלטה האחרון של נשות העולם? והאם היא תשאיר קטנה לנצח?
השמלה השחורה הקטנה היא המצאה צרפתית מבוהקת, האחראית עליה היא קוקו שאנל אשר עיצבה אותה לראשונה, לפני כמעט מאה שנה, כסמל לשיק הנשי, ואילו הזמרת הנצחית אדית פיאף לבשה אותה מדי ערב כששרה על אהבה ואובדן. משם היא עברה אוקיינוס היישר ליבשת אמריקה והמיתוס מספר כי בשנת – 1926, התפרסמה בזכות איור אופנה כאשר הוצבה לצד מוכנית ‘מודל טי’ שחורה, של ‘פורד’, במגזין ‘ווג’ האמריקאי. לאחר מכן, קבלה ביטוי מרכזי, בתלבושת של השחקנית אודרי הפבורן בסרט ‘ארוחת בוקר בטיפני’ס’ מ-1961, שגם היא עוצבה על ידי המעצב פריזאי- אובר דה ז’וונשי.
בימים אלו מוצגת תערוכה מסקרנת, במרכז האמריקאי לאמנות ותרבות בפאריז, על שם מונה ביסמרק, העונה לשם כמה מפתיע ‘שמלה שחורה קטנה’. כבר בתחילת התערוכה, מוצגת דווקא שמלת חולצה מתחרה שחורה שלבש המעצב האמריקאי מארק ג’ייקובס בערב הגאלה של ‘מוזיאון מטרופוליטן’ בשנת – 2012, בעיצובה של ריי קוואקובו ל’קום דה גרסון’. אך הבחירה אינה מקרית כלל, התערוכה מציבה זו מול זו גרסות שונות לשמלה השחורה הקלאסית של ‘שנאל’ – מ’קרל לגרפלד’ דרך ‘נורמה קמאלי’ ועד ‘טום פורד’.
האיש שעומד מאחורי הבחירות האלה, שכולן מוצגות על רקע קירות אדומים־סמוקים, הוא אנדרה ליאון טאלי, בעבר עורך בכיר במגזין ‘ווג’ האמריקאי וכיום העורך הראשי של המגזין ‘נומרו’ במהדורה הרוסית. בבניית התערוכה הוא התבסס על אוסף שנוסד בשנת -2011 במוזיאון לאמנות ועיצוב של בית הספר SCAD מסאוונה שבג’ורג’יה, אך נעזר בקשריו עם נשות החברה הגבוהה כדי להעשיר אותו. יש שם, למשל, שמלת ‘שאנל’ משנת – 1962 של הברונית ביאטריס דה רוטשילד ושמלת תחרה בעיצוב ‘איב סן לורן’, שתרמה אשת החברה דידה בלייר, מוותיקות יושבות־השורה־הראשונה בתצוגות האופנה.
טאלי מאמין בכוחה של זו. לכן התערוכה שאצר אינה מסתפקת במחווה לעבר מפואר. ‘מה שרציתי לכל אורך הדרך היה ליצור דיאלוג או נרטיב סמוי בין השמלות, לפרוש את המגוון הרחב ולבדוק מה נשים חושבות על השמלה השחורה הקטנה’, הוא אומר. בין השאר, הוא בחר בשמלת מעיל של ‘שאנל’ ממלתחתה של גלוריה פון תורן אונד טקסיס והחליט לעמת אותה עם שמלת קומבינזון של ‘גליאנו’ ועם שמלת צינור שחורה של ‘פורטוני’ שלדבריו: ‘היא מודרנית היום כמו שהייתה כשהוא עיצב אותה, בערך בשנת -1907’.
כמה מבובות התצוגה בתערוכה ניצבות בגבן אל הצופים וזאת כדי להציג את מחשוף הגב הצולל עמוק במורד עמוד השדרה אלו מזכירות אורחות במסיבה חגיגית. ובכלל, התערוכה רצופה נגיעות מרומזות. שמלה אוורירית של מדאם גרה משנת -1977, למשל, מתנופפת ברוח העולה ממאוורר חשמלי זעיר, וגם הפעם הגב מתריס נגד הלוק ה’נזירי’.
באולם האחרון של התערוכה הבובות ישובות באלגנטיות על ספות מול מראה במסגרת מוזהבת ורק חצאית יחידה העשויה מפל של סלסולים אדומים,מאת ‘אוסקר דה לה רנטה’, יוצאת כנגד השחור העז.
למספר רגעים, ראיתי בעיני רוחי נשף בוונציה, שהנשים בו מחליפות דברי רכילות בעודן ממתינות להזמנה לרקוד. נטיית לבו של טאלי אל ההוט קוטור הפריזאי אמנם ניכרת בתערוכה, אך הוא מציג בה כמה שמלות ערב אמריקאיות מודרניות ובהן שמלות קלאסיות של ‘רודארטה’. שמלת הרוכסן הקצרה של ‘אזדין אלאייה’, שרשרות מתכת מתנופפות מעל שמלה מפוצלת לשתיים מהשנים שבהן היה ניקולה גסקייר המעצב של ‘בלנסיאגה’, שמלת המגזרות של סטלה מקרטני – כל אלה הן פרשנויות רעננות לשמלה השחורה הקטנה.
האם השמלה השחורה הקטנה היא המפלט האחרון של האישה הקונבנציונלית? או שמא אפשר להוסיף לפריט הקלאסי טלטלה ומעוף? התשובה בתערוכה הזאת היא גם וגם. נדמה שהפריטים הקלאסיים של ‘קריסטובל בלנסיאגה’ או של ‘איב סן לורן’ הם עדיין מרכזו של עולם אופנה שבו הבד, הגזרה והאופן שבו השמלה נלבשת יוצרים את הטלטלה המבוקשת. אכן כל אחת והשמלה השחורה הקטנה שלה ולנצח כנראה.
