פתח דבר
הזמן: יום שני, ה-26 לינואר.
המקום: חצר מוזיאון רודן, הרובע השביעי, פריז, צרפת.
האירוע: תצוגת ההוט קוטור של בית כריסטיאן דיור.עם סיום התצוגה המרשימה – שעוד נרחיב עליה רבות בהמשך – בסדנת העבודה של בית דיור אמר ראף סימונס, המעצב הראשי של הבית, כי “אין בהם פחד”, בהתייחסו לאומנים בעלי המלאכה של ההוט קוטור.
בכל שנה זוכים האומנים לתשואות על פועלם; תשבוחות על שעות העבודה הרבות, (שלוש מאות שעות עבודה על שמלת כלה אחת, ארבע שעות לכל מטר של רקמת יד וכן הלאה), על המסורת שבעלי מלאכה אלה משמרים, על המסירות שלהם; לכל זה כבר התרגלנו, אבל להגיד על אומנים אלה ש”אין בהם פחד”, למה התכוון המשורר?
השערות שונות הועלו מאז באשר לכוונתו של סימונס. היו מי שקשרו זאת לאירועים האחרונים בפריז. כלומר, היו מי שהניחו שאפשר לקשר בין אומנים אלה למליוני המפגינים שיצאו לצעדות ברחבי צרפת לפני מספר שבועות, במחאה על הפיגועים הקשים במערכת “שארלי הבדו” ובמרכול הכשר. נשמע מופרך? לא לגמרי. על מה בעצם מחו הצרפתים? לא רק על ההרג הנורא של בני אדם אלא – ואולי בעיקר – על ההתקפה הברוטלית על הערכים החילונים-ליברלים של צרפת. בעצם, על ההתקפה על התרבות הצרפתית. ההוט קוטור היא תעשייה צרפתית פר אקסלנס. מקור לגאווה לאומית. סוג של מסורת שקיימת כבר למעלה ממאה וחמישים שנה. נכון, אמנם בחורצ’יק בריטי שענה לשם צ’רלס פרדריק וורת’ התחיל את התעשייה הזו אבל הוא עשה זאת בפריז ולהבדיל משבועות האופנה של הפרט-א-פורטה, (מוכן ללבישה), שמתקייימים היום ברחבי העולם משטוקהולם ועד סידני, תעשיית ההוט קוטור היא ייחודית לצרפת. בינינו, אין יותר מדי אנשים בעולם שיכולים להרשות לעצמם פריט לבוש במחיר של חמישה אפסים ומעלה, אבל תעשיית ההוט קוטור, להבדיל מתעשיית המוכן ללבישה, היא סמל. היא הדלקת המשואה של עולם האופנה. וההחלטה לקיים את שבוע ההוט קוטור, מספר שבועות אחרי הזעזוע שעבר על הרפובליקה הצרפתית, היא החלטה אמיצה כשלעצמה.
אני גר בפריז קרוב לארבע שנים. הייתי כמעט בכל שבועות האופנה שלה מאז שהגעתי לכאן ובאמת שזו הפעם הראשונה, לפחות מאז שאני גר כאן, ששבוע ההוט קוטור נדמה כהרבה פחות זוהר, הרבה פחות כוכבני ובמובנים רבים, גם הרבה יותר מעניין.
בימים כתיקונם, שבועות האופנה הפריזאיים באופן כללי, קל וחומר בכל האמור בהוט קוטור, הם בעיקר מדגרות של סלבס ובלינג-בלינג. בשבוע ההוט קוטור האחרון נצפו הרבה פחות כוכבי קולנוע הוליוודים וכל מיני קניה ווסטים וקים קרדשיאנים למיניהם. הדגש כולו היה על יצירתיות, תעוזה ואמנות ולא על שטיחים אדומים, נצנצים וברזיות של שמפניה יבשה. כלומר, הרבה פחות דקדנס ויותר תוכן.
חלק א’- כריסטיאן דיור
אם לשפוט על פי התצוגה של דיור, הרי ששבוע ההוט קוטור הזה בהחלט היה אחד הנועזים והמרשימים ביותר שנראו בפריז מזה שנים.
ראשית חכמה, הלוקיישן: אוהל קרקס בחצר הפנימית של מוזיאון רודן, עם שתי וערב של פיגומים לבנים, שטיחים ורודים וקירות עשויים מראות. הן עיצוב התפאורה והן הבגדים עצמם אמורים היו לייצר תחושה של “עתיד היסטורי”. כלומר, העתיד כפי שדימיינו אותו יוצרי קולנוע ומוזיקה בשנות החמישים, הששים והשבעים. מראה עתידני כפי שהוא יוצג בתרבות הוינטג’. המהלך המחשבתי המחוכם הזה, שכל כך הולם את תקופתנו, הוא חלק מחזונו האישי של ראף סימונס, שהזריק לדיור אנרגיות חדשות תוך שמירה על דיאלוג עם העבר המפואר של בית האופנה העילית.
“מסע חייזרי דרך רעיונות העבר על העתיד”, הגדיר זאת סימונס. ואכן, כמעט כל הפריטים בתצוגה העבירו תחושות אלו היטב. החל מסרבלים (jumpsuits) צבעוניים עם דוגמאות פיסכדליות ופסים עבים, שהזכירו אסטתיקה של סרטי קאלט סטייל “ברברלה”, דרך מעילי פלסטיק גדולים ושקופים עם הדפסי דיו עדינים, פרחוניים, שהזכירו לי את האנדרואידית היפה ב”בלייד ראנר” וכלה במגפי לטקס צמודים לרגל, בגווני הזיה שכמו נלקחו מהמלתחה של דיוויד בואי בתקופת זיגי סטארדסט – מה שמסביר את העובדה שרק שיריו של בואי מאותה תקופה נוגנו ברקע.
לצד כל “העתידנות העתיקה” הזו אפשר היה גם למצוא חצאיות פליסה מפוספּסות ושמלות המזכירות את הגזרה המתרחבת של השמלה הקלאסית שהקנתה לבית דיור את מעמדו המיוחד. סימונס אמנם מצעיד את דיור קדימה, אבל עושה זאת מבלי לוותר על הגזרה שהפכה לסמל של דיור מיד בתום מלחמת העולם השנייה.
אחד הדברים המרשימים באופן כללי בעבודה של סימונס, (כמו למשל בשיתוף הפעולה שלו עם בית האופנה הבריטי “פרד פרי”), הוא ההתכתבות עם העבר. ב”פרד פרי” הוא משמר משהו מתת התרבויות של המודס הבריטים שתמיד זוהו עם המותג הזה ומאידך מוסיף אלמנטים של הלבשת ליגת הקיסוס האמריקאית, שסביר להניח כי היוותה השראה גדולה הן על המודס של שנות השישים והן על מעצבי “פרד פרי” הראשונים. ראף סימונס הוא מעין היסטוריון של בגדים, הוא מבין שעולם האופנה הוא עולם דיאלקטי ולא דבר מה תלוש, חסר הקשר היסטורי, תרבותי ופוליטי. ומכאן שתצוגת ההוט קוטור של דיור לאביב-קיץ 2015 הייתה בבחינת ניצחון.
חלק ב’- שאנל
אם התצוגה של דיור נסובה כולה סביב העתיד בראי העבר, הרי שהתצוגה של שאנל עשתה את ההיפך הגמור.
עבור התצוגה של שאנל נבנה מעין אי טרופי במרכז הגראנד פאלה. 300 מנועים תת קרקעיים שנבנו מתחת לבמה, הפעילו עצי דקל ושאר צמחייה אקזוטית ומכנית עשוייה נייר. נערי קבאנה לבושים חליפות חאקי קצרות, חובשים מגבעות קש קלועות, מזגו מים וירטואלים על הצמחייה המלאכותית מתוך משפכים גדולים באופן לא פרופורציונלי. הדוגמניות נראו כמו גבירות בריטיות במסיבת תה אדוארדיאנית, כפי שבמאי קולנוע ידמיין אותן בשנת 2115.
והבגדים: לצד חליפות טוויד עם מראה שאנל קלאסי היו הרבה נוצות ופרחוניות עזה, חצאיות ארוכות עם מגפי עור צמודים ושטוחים, כובעים רחבי תיתורה ועטופים תחרה שחורה לצד כובעי בִּיני צבעוניים שהיו השוס הגדול של האירוע.
קרל לגרפלד, המעצב הראשי והאקסצנטרי של שאנל, אוהב להשתעשע עם פריטי לבוש קז’ואל כמו הסניקרס שיצר בשנה שעברה, אשר בישרו מהפכה בתחום והרשו לכל פאשניסטה, שבעבר לא הייתה נתפסת מתה עם זוג נעלי התעמלות, לרכוש אותן בגאווה. אם התצוגות הקודמות של שאנל תיחזקו איזו אסתטיקה אלגנטית נוסח ורסאי, הרי שהתצוגה האחרונה באווירת הגן האקזוטי ממש הייתה השתוללות משולחת רסן של לגרפלד, שכמו השתעשע ברעיונות של טעם רע.
לסיום, נקודה מעניינת למחשבה: בפעם האחרונה שמעצב-על השתעשע עם כובעי הבִּיני היה זה ראף סימונס, שלפני כמה שנים כשעדיין עבד אצל ז’יל סנדר, עיצב כובע בִּיני עם רעלה מרושתת וכמו ניבא את המהלך של לגרפלד בתצוגה האחרונה של שאנל.
אפילוג- ורסאצ’ה, ג’יאמבטיסטה ואלי ושאר ירקות
כריסטיאן דיור ושאנל כמו הציבו את הטרנדים של העונה הנוכחית: חיטוט בעבר לצורך יצירת העתיד. בוורסאצ’ה לקחו את כל העניין צעד אחד קדימה והביאו אל הקאט-ווק דוגמניות עבר בנות ארבעים פלוס כמו אווה הרציגובה ואמבר ולטה – שתיהן לטעמי נראו טוב יותר מכל הדחלילים השדופים של התצוגות האחרות. גם אצל ורסאצ’ה הורגשה השפעה דיוויד בואית עם סרבלים צמודים שמתרחבים מהברכיים ומטה, באווירת פדלפון סבנטיזית. גם אוליאנה סרגיינקו וגם בית שיפרלי הציגו סרבלים משלהם ועל אף שבשנים האחרונות כבר ראינו את פריט הלבוש הזה משתלט אט אט על התצוגות, (ועל רשתות האופנה העממיות, כמובן), נראה שהקיץ הבא יהיה סרבלי לחלוטין.
ואלי, לעומת זאת, לקח השראה מהתערוכה “שיחות בלתי אפשריות” במוזיאון המטרופוליטן שדמיין שיחה בין אלזה שפירלי למיוצ’ה פראדה. ואלי דמיין דיאלוג בין שתי נשות אופנה בלתי שגרתיות, שלא נודעו בעליזותן היתרה: קוקו שאנל, עם הז’קטים הגבריים שלבשה בתקופה שלנשים אסור היה אפילו ללבוש מכנסיים ולעומתה הזמרת ג’ניס ג’ופלין שנהגה ללבוש שמלות ערב מעל מכנסיים. התוצאה אצל ואלי הייתה, כמו תמיד, פרובוקטיבית ומעוררת מחשבה. את המשפט האחרון אפשר להכיל על כל שבוע ההוט קוטור האחרון.
