הבמאית והמפיקה נורית קידר על מה ולמה היא עדיין צמה ביום כיפור, זהירות סיפור מרגש
כשהיינו ילדות עם זנב סוס מתנפנף היינו מקבלות לכבוד ראש השנה נעליים חדשות לפעמים אדומות ולנועזות שביננו קנו נעלי לק שחורות. אפילו לבנים היו נעליים מצוחצחות, לא של בלרינות אבל כאלה עם שרוכים. אם הייתן ילדות צפונבוניות לנעליים החגיגיות הייתה מצורפת שמלה תואמת צבעונית לפסח ולבנה לראש השנה. אם הייתם בנים צפונבונים לנעליים היו מצורפים מכנסיים וחולצה בצבע לבן או כחול. סולידי, לא להשוויץ לפני הבני-דודים מהקיבוץ.

שולחן ראש השנה היה מלא בתופינים, תפוחי עץ והרבה דבש.. בראש השולחן נעמד אבא ובקולו הסמכותי, כיאה לראש משפחה פולנית, פתח בתפילת קידוש לראש השנה. התפוחים הוטבלו בכמויות של דבש ניגר, פרוסות החלה גם הן הוטבלו בדבש, כך ידענו שהגיע ראש השנה. שבעה ימים עברו וכולם דיברו על יום כיפור. לא שהיו מתכונים מיוחדים לארוחה המפסקת. היה ברור שיהיה דג ממולא עם ג’ל שמתנועע באי רצון על ראש הדג, עוף מכובס, מרק צח, כמה קניידעלך צפים בו ולקינוח עוגת דבש. אמא טרחה על שתי ארוחות: ארוחה מפסקת וארוחת סיום הצום. לילדים לא היה תפקיד משמעותי מלבד לקיים את מצוות הצום. ‘אבא קנה מושב כבוד בבית הכנסת’ התמוגגה אמא. ‘למה זה חשוב לי’? שאלתי לתומי. עיניה של אמי רשפו, ‘חסר לך שלא תצומי, אלוהים לא יסלח לך’.

לא הרבצתי לאחותי שעיצבנה אותי עם הסרטים הוורודים שהיו תקועים לה בתוך התלתלים. אחי הרביץ לי מדי פעם. לא היו לי חטאים כמו לגדולים ששיקרו במשחקי קלפים,ועשו עוד מעשי בושות. בשעת בין ערביים הרחובות התמלאו במשפחות על טפן צועדות בניחותא לבית הכנסת. באולם האפלולי הגברים עטופים בטליתות, שלא כמו באף תפילת ערבית אחרת בשנה. החזן מסלסל בקולו, פיוטי חג. בקומה מעל יושבות הנשים במיטב הבגדים האופנתיים. ספרי התפילה בידיהן עטויות התכשיטים והעיניים דומעות. הסתכלתי משתוממת לפשר הבכי. ‘כל כך הרבה חטאים’? אמא תקעה לי ספר תפילה, ‘תתפללי חזק, אלוהים יסלח לך’. הס הושלך באולם ותפילת ‘כל נדרי עתיקת היומין חדרה את גג בית הכנסת. ‘על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. כל נדרי ואסרי ושבועי וחרמי וקונמי וקונסי וכנויי, דנדרנא ודאשתבענא ודאחרימנא ודאסרנא על נפשתנא מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. בכלהון איחרטנא בהון. כלהון יהון שרן. שביקין, שביתין, בטלין ומבוטלין, לא שרירן ולא קימין. נדרנא לא נדרי, ואסרנא לא אסרי, ושבועתנא לא שבועות’. הסתכלתי לצדדים בחיל ורעדה למראה הנשים שמכות באגרופן על ליבן ובקולן הנשלח אל שמיים: ‘אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי: הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר: יָעַצְנוּ רָע. כִּזַּבְנוּ. לַצְנוּ. מָרַדְנוּ. נִאַצְנוּ. סָרַרְנוּ. עָוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. צָרַרְנוּ. קִשִּׁינוּ עֹרֶף: רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ. תִּעְתָּעְנוּ’. רציתי לשים את אגרופי על ליבי הפועם בחרדה ולזכות בחסד ורחמים לשנה ארוכה. תקעתי את העיניים עמוק בספר התפילה. אמא חייכה מפה לפה.

הבית היה חשוך היה שקט של אלוהים. לא ניסיתי לפתוח את המקרר, בסתר שתיתי טיפת מים. בטח אלוהים יכה בי עכשיו. השמיים היו מלאים בכוכבים. אלוהים לא שלח לי סימנים. עברתי במטבח ולא העזתי לשלוח את ידי לפרור של עוגת הדבש שנותרה מיותמת בצלחת מעוטרת במלאכים. פחדתי מאלוהים. לאחותי כבר לא תקועים סרטים וורודים בתלתלים . היא החליפה את התלתלים בכובעים תואמים לבגדים המהודרים בדרכה מדי שישי, שבת וחגים לבית הכנסת. אחי שכח מהמכות. חטאים זו מילה כבדה. ביום כיפור אני פוחדת פחד מוות מאלוהים.