עבור ישראלים רבים, שמו של לנצמן נקשר בסרטו המונומנטאלי, ‘שואה’ (1985) שאורכו תשע שעות. לנצמן החליט כחלק מעבודתו על ‘שואה’ לראיין ניצולים ולא להתייחס לחומרים מהתופת עצמה, כך הפך הסרט לאחד החשובים בז’אנר. לנצמן דאג לציין בכל ראיונותיו שהוא לא סובל את רוב סרטי השואה, בעיקר את ‘רשימת שינדלר’. ואכן, להבדיל מסרטים אחרים ‘שואה’ הוא נקודת מפנה בייצוג עדויות הניצולים בקולנוע. אחת-עשרה שנים הוא הקדיש לסרט, וצילם 350 שעות של חומר גלם ב-14 ארצות. המתח בין העמדה שהשואה איננה ניתנת לייצוג, לבין הדחף לספר עליה דרך האמנות מלווה את היוצר לאורך הסרט: לנצמן קובע כי ‘השואה היא ייחודית בכך שהיא יצרה סביב עצמה מעגל של אש, גבול שאין לעבור אותו, כי אימה מוחלטת איננה ברת-מסירה’.
part of Shoah English
ב ‘שואה’ אין אף סיפור אישי אחד. הניצולים היהודים אינם ניצולים בלבד, אלא אנשים שונים אשר היו בסוף שרשרת ההשמדה, וצפו באופן ישיר כיצד בני עמם נרצחו. ועל כן העדים אינם מספרים על ילדותם, על חייהם לפני או אחרי המלחמה, או אפילו את סיפורי הבריחה או ההישרדות שלהם. מצד שני, ובאופן המייחד סרט זה, בפעם הראשונה מגוּלל על מסך הקולנוע סיפור ההשמדה, על ידי עדי הראייה הקרובים ביותר להתרחשויות, שהרי אלו הקרובים יותר, האמיתיים, לדברי פרימו לוי, ‘או שלא חזרו לספר או שחזרו אילמים’. על פי לוי ‘אנחנו, השורדים, איננו העדים האמיתיים. אנו מדברים במקומם, כבאי כוחם’. סיפור תולדות ההשמדה על ידי הניצולים, החשים עצמם כנציגיהם של הקורבנות, מאפיין את ניסיונו של לנצמן לייצר סיפור קולקטיבי שבו שברי מונולוגים מרכיבים את מסכת ההשמדה. המקום שהסרט נותן לניצולים ולעדותם מעצים את נוכחותם ואת הזוועות.
בנוסף על כך, הצהיר לנצמן בראיון בשנה בא יצא סרטו לאקרנים, ש’הסרט איננו מורכב מזיכרונות,הסרט הוא ביטול המרחק בין העבר להווה’. יתרה על כן, לדעתו של לנצמן, רק על ידי הפיכת העדים ל’דמויות’, ל’שחקנים’, לנצמן גורם להם ‘לחיות מחדש’ את העבר בהווה. כמו כן הוא הבהיר: ‘הדמויות מספרות את הסיפור של עצמם. אבל רק לספר את זה מחדש אינו מספיק. הם היו צריכים לשחק את זה שוב, כלומר, הם היו צריכים להתמסר לסיפור שלהם’. ואכן היצירה הזאת היא ה’מגנום אופוס’ שלו – כשאומרים קלוד לנצמן אומרים ‘שואה’, המפעל הגדול ביותר של חייו.
part of Shoah English
קלוד לנצמן, בן 87, אינו מרפה. הוא רוצה שנדע, שנזכור ולא נניח לזכרון. בפסטיבל קאן האחרון התקיימה הקרנת בכורה לסרטו החדש ‘אחרון הצדיקים’ שאורכו שלוש שעות ו- 40 דקות. כל צמרת התרבות הצרפתית גדשה את אולם ההקרנה. בסופה אנשים עמדו זמן רב והריעו לאיש שלא נרתע, לא מוותר לנו.
להבדיל מיצירתו האפית ‘אחרון הלא צדיקים’ מתמקד בגיבור אחד. האיש הזה הוא בנימין מורמלשטיין, שהיה אחרון ראשי מועצת הזקנים במחנה הריכוז טרזיינשטאדט, והיחיד מבין כל ראשי מועצות הזקנים האלה, בכל מחנות הריכוז, ששרד את השואה. לנצמן ראיין את מורמלשטיין, אז בן 70, ברומא, שאליה מורמלשטיין היגר. אך לבסוף החליט לא לכלול את הראיון ב’שואה’. כעת הוא בנה סביב דמותו וסיפורו סרט המתרחש בשני מישורי זמן: הוא כולל את הראיון שלנצמן קיים עם מורמלשטיין בזמנו, ומתמקד גם בהווה שבו לנצמן מסייר באתרים בהם סיפורו של מורמלשטיין התרחש, ישראל, אוסטריה, פולין, צ’כיה. במבוא לסרטו החדש, כתב לנצמן, כי הגילוי של מורמלשטיין לא חדל לרדוף אותו. אומר לנצמן: ‘במהלך השבוע שביליתי איתו, גדלתי לאהוב אותו. הוא לא שיקר הוא היה קשה עם עצמו כמו עם האחרים’. כמו ב’שואה’, לנצמן מנסה לתעד כל פרט בסיפורו של מורמלשטיין, לעתים עד כדי פדאנטיות. מהסרט עולות שאלות של שיתוף פעולה, החיבור בינו לבין הישרדות, ומקומם בזיכרון השואה. הדמות מורכבת, מלאת ניגודים וסתירות, אבל הצופים אינם יכולים לשפוט אותה בשל אופן הצגתה. האמביוולנטיות הזאת היא חלק מהותי מהמארג האידיאולוגי של הסרט, שמתמקד בכזב, בשקר, בהטעיה ובהעמדת הפנים שהיו אף הם חלק מהיווצרותו של הפתרון הסופי.
part of Shoah English
סיפורו של מורמלשטיין שהועמד לדין אחרי המלחמה על ידי הצ’כים, הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים, אך זוכה. הוא גם סיפורו של גטו טרזיינשדאט, שנבנה לכאורה כגטו שיספק לתושביו חיים טובים, היטלר עצמו הגדיר את הגטו כ’מתנה לעם היהודי’, אך הכל היה כמובן בדיה שכוונה כלפי הצלב האדום (בסרט נכללים קטעים ארכיונים, שהנאצים צילמו, בו מתוארים החיים הטובים האלה בגטו). מורמלשטיין היה מודע לשקר, כמובן, אך שיתף עמו פעולה, ועל בסיס הסוגיה הזאת נבנה סרטו של לנצמן, בין שאר הדברים שהוא מנסה לעשות, כדיון מוסרי קיומי, שמתמקד באירוע ההיסטורי הקיצוני ביותר שמייצג דיון זה, והוא השואה. במקביל לזה, ואולי גם כתוספת לזה, הסרט הוא מעין רקוויאם לשואה, זיכרונה והזוכרים אותה, שלנצמן הוא נציגם העיקש ביותר.
‘אחרון הלא צדיקים’/הערב ומחר בערוץ 1
