אנחנו מאוד ספורטיביים ומעודדים תחרות, אנחנו גם מחבבים אלימות, בהסכמה ועם פיקוח ולא להכניס דברים מלוכלכים לראש הכוונה שלנו הייתה בסרטי קולנוע – כי במציאות אנחנו מעדיפים דגדוגים. אבל לפני שנתדרדר ונדבר על דץ ודצה, כתבתנו החדשה לענייני ‘מה שעדיף לכם לצפות’, חמוטל סונג, נתנה לנו אגרוף וירטואלי.
תמיד מצאתי קסם מיוחד בקולנוע הקוריאני. בין אם מדובר בדרמה רומנטית או בסרט אקשן, יש משהו שהוא כאילו לא מהעולם הזה בקולנוע שמגיע מדרום קוריאה, שהיא מדינה שאולי מושפעת משכנותיה, אך גם שומרת על עולם עשיר של מיתוסים ודימויים משל עצמה.
הסרט OLD BOY, שמשום מה המפיצים בארץ החליטו לקרוא לו ‘שבעה צעדים’, יצא בשנת – 2003. לא מדובר בסרט קל לצפייה, ולא רק בגלל האלימות הקשה שיש בו. OLD BOY הוא סיפור אכזרי שמערב רגשית את הצופה מתחילתו ועד הסוף המורכב שלו, וקשה לדמיין אותו מתקיים בשפה אחרת, במקום אחר, באווירה אחרת. דווקא בגלל כל אלו החלטתי לראות את הגרסה האמריקאית שלו מאת הבמאי והאקטיביסט החשוב ספייק לי. אני מודה שהגעתי לצפייה מאד מסוקרנת. מה ליוצר שעסוק בעשייה פוליטית כל כך הרבה שנים ושמקפיד על עקביות בבחירות שלו ולסרט קוריאני- שהוא אמנם מרתק וחשוב- אבל גם מסוייט ונושק לפנטזיה?
אין דרך לברוח מהעובדה שכשמגיעים לצפייה בגרסה חדשה לסרט אהוב, יש ספקנות מסוימת. ולא, לא עזרה לי העובדה שכבר בהתחלה הופיעו שני שחקנים מ’הסמויה’ ושחקן אהוב מ’הסופרנוס’. גם סמואל ל. ג’קסון לא היה בהכרח סימן מבשר טובות, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא קצת מורגן פרימן החדש – לוקח כל תפקיד בכל סרט, עד שכבר נמאס מהמניירות שלו. במקרה של ג’קסון, מראה ה- steam punk המלווה באישיות מסתורית נעשה מעייף לפני משהו כמו חמישה סרטים. אבל, וזה אבל גדול, הציפייה לסרט איכותי מבית ספייק לי גם היא משקל כבד.
כבר בתחילת הסרט הרגשתי שהמשחק מוגזם ודרמטי מדי. נכון שגם בגרסה הקוריאנית הגיבור מתחיל כאדם אקסצנטרי, אלכוהוליסט וקולני, אבל ג’וש ברולין, כמו גם התסריט, לקחו את זה למקום דוש-באגי מדי וזה בעיקר עורר בי זיכרונות לא נעימים מגברים שיצא לי להכיר באמת, ופחות שאב אותי פנימה. הקו הזה המשיך לאורך כל הסרט. העלילה מתפתחת בצורה דומה לזו הקוריאנית, ואת תחילתה אחשוף, כי היא למעשה הטריילר של הסרט: ג’ו, גבר שלא אכפת לו מאף אחד, בטח לא מגרושתו ואפילו לא מבתו בת השלוש, נראה כשהוא מתנהג מגעיל לכל הסובבים אותו ושותה בקביעות ובכבדות. אותו גבר מוצא את עצמו בסמטה כשהוא שיכור לחלוטין, ובסצנה הבאה הוא בחדר מסתורי ומוזנח, לא ממש זוכר איך הגיע אליו. ואז מתחיל המעבר בזמן, ובסופו של דבר הוא מבלה בחדר הזה הרבה מאד שנים (בגרסה האמריקאית 20, בקוריאנית 14), מבלי לדעת מי חטף אותו ולמה. זו נקודת המוצא של הסרט, והיום בו הוא משתחרר הוא בעצם היום בו העלילה מתחילה לקרום עור וגידים.
למזלו של ג’ו הוא מקבל עזרה מחבר וותיק שמלמד אותו את כל סודות הגוגל – כלומר, איך ללחוץ על ‘חפש’ (מגלם אותו השחקן מייקל אימפריולי, הזכור באהבה ככריסטופר מ’הסופרנוס’) ומחובשת צעירה וטובת לב (אליזבת אולסון, אחותן הצעירה והמוערכת של התאומות לבית אולסון, שעושה עבודה לא רעה בכלל ונראית כמו בתה הצעירה של ג’וליאן מור. אחד הדברים המטרידים בגרסה האמריקנית הוא הצמא של ג’ו לדם. שיהיה ברור- גם בסרט המקורי הגיבור יוצא למסע חיפוש ונקמה ובסרט יש לא מעט סצנות אלימות ולא קלות לצפייה. אבל בניגוד לדמות המיוסרת של המקור, ג’ו נותן את התחושה שהוא נהנה מעצם השימוש באלימות קשה ועינויים, גם כשזה לא ממש נחוץ. אני מודה שההרגשה שמתקבלת היא שהאלימות בסרט מחליפה הבנה של הסרט המקורי והמהלכים העלילתיים שלו, וג’ו, גיבור האקשן, פשוט לא מצליח לעורר אמפתיה או רצון שיצליח במשימה שעומדת לפניו. הצופה בעיקר רוצה שיפסיק את מה שהוא עושה וימצא עיסוק חדש, פחות מטריד. במובן הזה, בעוד שהסרט הקוריאני נותן את התחושה שהגיבור מחפש גאולה, הסרט האמריקני, גם אם הוא מדבר על הרעיון של גאולה והתחלה חדשה, בעיקר נותר הרגשה שמדובר בג’ו הישן, אחרי שניתן לו זמן להתאמן ולהיות הרבה יותר חזק, וזה בעיקר לא נעים לצפייה.
אז מצאתי את עצמי מעבירה קדימה סצנות היפר – אלימות, משהו מעולם לא קרה לי בעבר, אפילו לא בסרטים מבית טרנטינו. כשסצנות קשות של אלימות משרתות את הסרט, אפילו אם כדי לבסס דמות ולא דווקא כחלק חשוב מהעלילה, יש בהן משהו יותר קל לעיכול. בסרטים קוריאנים או יפנים מהסוג שאקשן הוא חלק אינטגראלי מהם, כמו למשל של הבמאי המצוין טקאשי קיטאנו, ‘זיקוקין דינור’, יש סצנות שהן קשות לצפייה, לפעמים מרתיעות ומגעילות או פשוט מפחידות. ספייק לי לקח את המקום הזה, אבל נראה שהוא באמת לא הבין איך לשחק נכון עם המינונים והתוצאה היא כמעט בלתי אפשרית לצפייה.
הדמות של מרי, שהשם שנבחר לה הוא בהחלט לא מקרי מאחר והיא אמורה להיות חלק ממסע הגאולה המדובר של הגיבור, מעוררת אהדה, אבל קשה להבין את הרצון שלה לעזור לגבר מבוגר ממנה, זר ומאיים למראה. הנימוק המרומז שהעניין שלה קשור בעברה הקשה לא מחזיק, ואנחנו נשארים עם הרגשה ש’תפרו’ לנו את הדמות פנימה בצורה מרושלת למדי. הסרט לא חוסך אלימות גם ממרי וההרגשה שמקבלת כשרואים אותה סובלת מאותה אלימות היא של עוד סרט שמשתמש בגופן של נשים ומנצל אותו בצורה חופשית וחסרת כל עכבות או מוסר כדי לחדד את המוטיבציה של הגיבור. ספייק לי מסיים את הסרט בצורה שהיא לכאורה סגירת המעגל האולטימטיבית. אבל משהו בסיפור מרגיש סגור מדי, שלם מדי. הסרט, שהיה אמור להיות מסע בלהות מתמשך של הגיבור, הופך להיות משהו שכמעט אפשר לחיות איתו. כל מה שנשאר לי לעשות בשלב הזה הוא להמליץ לצופים פוטנציאליים לדלג על הגרסה האמריקנית החלשה וללכת אל המקור- שגם הוא רווי אלימות, קשה לצפייה ומטלטל, אבל יש בו גם חוויה שלמה ומרתקת של צפייה בסיפור, שגם אם הוא מאד לא שגרתי, ההיגיון הפנימי שבו משאיר את הצופה צמוד אליו בכל דקה ודקה, עד הסוף המפתיע.
