קטע מתוך ‘פנֵי עצמי’ החלק הראשון בטרילוגיה של המשורר והסופר יחזקאל נפשי.
בנפול עליי מורא שמים. השעה, שעת לילה מאוחרת. בחוץ, גשם עז שוטף את האדמה, את רחובות העיר הדמומה הזו, שבה אני מתגורר עתה. התגוררתי פה בעבר, בילדותי הרחוקה ובהיותי נער. אלא שברבות הזמן, מתוקף מציאות קשה אשר לא היה לאל ידי לשלוט בה, נאלצתי לנוטשה. היה עליי להרחיק נדוד ולהתגורר במקומות רבים. זמני מועט. הוא הולך ותם, נשמט מבין אצבעותיי. כספי הולך ואוזל, שעתי אצה ועליי להחיש יָדי הכותבת פן אאחר את המועד. עליי להיחפז במידה שאני רוצה לגולל עלילה זו על אודות התרחשות הדברים אשר אִינוּ לי בחיי. אילו הייתי נשאל באשר לכך, באשר לדברים שאני בא לכתוב עליהם, אזי היה עליי להשיב כי במובן מסוים, זוהי עלילתו של האדם היחיד אל מול האלוהים. זהו סיפורו של אדם בודד למול מורא שמים, למול היפעה והכאב, למול האינות חסרת הגבולות של היקום והיקשרותה לאדם אחד.
אדם שהוא יחידי על האדמה הזו, מובדל בכורח. יהיה עליי להשיב כי זהו סיפור על אודות נסיעה, נסיעה לעברו של האלוהים. נסיעה לעבר הבלתי-מובן והנסתר שבחידת האלוהים, במטרה לנסות ולהבין את אותו גרעין של הבלתי-ידוע המסתתר מאחורי אותו פרגוד. אולם באמת, אני אינני יודע עד מה זוהי עלילתי שלי בלבד. הייתכן כלל שעלילת חיים, כל עלילת חיים, תיסוב סביב ברייה אחת שלה אין איזו סמיכות לבני-אנוש אחרים, אשר חיים אף הם כמותה ופוסעים בסמוך לה על פני הארץ? בהקשרים רבים זהו סיפור עלילתו של כל אדם ואדם. זהו סיפורה של כל ברייה, של כל יצור המתהלך על האדמה הזו ואשר לו הבנה עמוקה, זיקה מודעת להיותו נידח, להיותו משולל כל כוח למול הקיום, להיותו נטול אחיזה ממשית. זוהי עלילתו של כל אדם אשר ידע עוגמה וצער במהלך חייו, אשר ידע לעקת הנפש העצומה וייסורי הלב, אשר ידע לבכייה החרישי והדומם של הנפש, זו אשר נובעת מלב לבה ונשמעת אך בקול השתיקה הדקה, באלם השוקט. של כל מי אשר הוכח למול הדחי של המציאות הקשה. אשר בכה חרישית למול האפסות במישור הצחיח ונטול האמצעים שבו היא מתקיימת. במובן מסוים, אני סבור כי זוהי עלילתו של כל אחד ואחד מן ההולכים על פני האדמה הזו. אני באמת מאמין שכל בני-האדם על הארץ קשורים זה בזה, שישנה איזו שזירות, שבכל נפש אדם בת-קול מתנגנת והיא אחת החצובה מאותו היסוד, שכולנו תפורים ומאוגדים באותו המרקם, שהכול אחד. פעם, לפני זמן רב (היה זה בשעת שחר מוקדמת), בלכתי סמוך לפרדסים הסבוכים הסמוכים לבית הוריי הישן, כשדוק הערפל היה אופף את הכול כצעיף, הרהרתי על אודות כך. ייתכן שהיו אלה רחשי הלב משום איזה צער או תחושה אחרת. ייתכן שהייתה זו הבנה פנימית, אינני יודע לבטח. אולי עליי לכתוב כאן ולהתבטא כי היה בכך משום נבואת הלב, כי אלו הם המילים הקרובות ביותר לתיאור תחושותיי. על-כל-מקרה, דברים אלה, התחושות הללו, מתרחשות אך כשהתודעה מגביהה עוף אל מעל לעצמה, וכך, בלכתי שם חרש בנוגה האור הסגלגל, ניתן היה לי להבין לרגע, להציץ להרף עין על ההבנה החותכת, עד כמה חיי שלי כרוכים בחייו של כל אדם ואדם על פני האדמה. עד מה הלולאות הללו של שבילי הגורל האנושי כרוכות זו בזו, ועד מה בעת חציית הצמתים הללו, שלוחות הגורל אשר בהיותן עלומות לגמרי מהבנתי האנושית, בראותי אותן לרגע דל, לשברירו של רגע, יש והבינותי עד מה במפגש זעיר יש לחולל איזה הד, תפנית בחייו של אדם אחר אשר הוא אינו אני. הבינותי עד כמה הכול כרוך יחדיו ומאוגד. ואולם, אני גם יודע כי את הראייה השלמה על כך לא ניתן להבין, היות שזוהי יכולתו הבלעדית של האלוהים. עוד ארחיב בזאת תוך כתיבת עלילתי. אשתדל לגעת בכך ולבאר את הדברים כפי שנועדו בפניי וכפי שחשתי בהם בנפשי. איש אינו יודע להשגחה העליונה ולמתכונת הדברים אשר נרקמים ממעל. איש גם לא יידע. אולם אני, יכול הייתי להציץ להרף עין. לראות. להבין לרגע דל. הדבר מתרחש אולי פעמים אחדות לכל היותר, במשך תקופת חיים שלמה. אני הצצתי, אני נכנסתי לעומק הפרד”ס הזה לרגע אחד ועל כן אני איני מכביר דברים ומאמץ את השתיקה. על כן איני אומר מאום. עלילה זאת הנה עלילתה של נשמת האלוהים השוכנת בלבו של האדם. זוהי עלילה על אודות נשמת האדם למול האלוהים. סיפור על אודות שתיקה. הכתיבה הזו, הנה שתיקה פיזית. היא דיבורו החרישי של הלב. סיפור זה הוא סיפור על אודות הנסיעה לעברו של האלוהים דרך מרחבים רבים ומישורים אין קץ, עלילת זיכוכה בעד ודרך חבלי הייסורים. דרך תופת החיים. על אודות נפילתה לשד התאווה רחב-הזרועות, זה אשר ממיס ומעוור במחול השדים של גופות קדמוניים, מחול שבו ניתן להיות אובד ולאבד לנצח, להיות סומא ללא אור. אני רוצה לדבר גם על היצריות שבאדם ועל תאוותיו, הואיל וגם במהותה של היצריות, בעת שבה היא מסמאת בדחפיה ומוליכה את האדם שולל על חולשותיו ודחפיו, דוחפת אותו בעיוורון דרך היופי והכליה, גם שם (בעת שהדבר בעיניי הנו דתי ורוחני לחלוטין), שרוי בכמיסות חלושה פן מזיו פניו של האלוהים. אני סבור שגם דרך מה שמצטייר בעיני רבים כחטא, שוכן קומץ מן המסתוריות, קומץ מן הקדושה והיפעה האלוהית. חלק ממנו ומהווייתו.
מתוך ספרו של יחזקאל נפשי/ ‘פנֵי עצמי’/הוצאת ‘עמדה’/80 ₪
