המשורר והיוצר רוני סומק על הסופר האהוב עמוס עוז
בפתח ספרו “באור התכלת העזה” מספר עמוס עוז על לילה לונדוני שבו נעטפה העיר ב”חושך מלוכלך”. והנה בלילה הזה נקרא איש אחד לבית החולים לבקר את בנו החולה. האיש יוצא מביתו ומוצא את עצמו לבד. אף מכונית לא נוסעת, אף אדם לא עובר. הוא קורא לעזרה ופתאום נחה יד על כתפו ומישהו מוביל אותו בבטחה מרחוב לרחוב, מסמטה לסמטה. כאשר הם מגיעים לבית החולים שאל האיש את זה שהוביל אותו איך הצליח לפלס דרך באפלה. “החושך והערפל”, ענה הזר, “אינם נוגעים בי מפני שאני עיוור”.
אני אוהב את הקטע הזה וממהר להגיד שעמוס עוז הוא ,בעיני, המטפורה, של אותו עיוור. הסופר הוא העיוור האולטימטיבי בכל חברה, אבל הוא גם זה היודע ברגע מסוים, רגע קריטי מאד, לשים יד על הכתף ולהגיד “אני אוביל אותך”.
לעמוס עוז הייתה יד רחבה, יד של מכשף שבט והסיפורים שלו לקחו אותי למקומות נפלאים במדינת הנפש. אני אוהב את יכולת הכישוף שלו, את צחצוח החרבות של הא”ב ובעיקר את היכולת לספר סיפור. כן, יש דבר כזה יכולת לספר סיפור, ויכולת זו שמורה לנהדרים ביותר. ובכלל, כל העצב הזה הוא להקת החימום לל’ שאמרה שמה הכי עצוב שלא יהיו יותר ספרים חדשים של עמוס עוז.
