צהרים בקפה תמר

השנה מציינת יקירת העיר תל אביב, שרה שטרן, יובל שנים של שלטון בלתי מעורער על לקוחותיה בבית הקפה המיתולוגי, ‘תמר’, השוכן ברחוב שינקין. את רוב רובם הספיקה לקבור. תמונותיהם של המתים, ומעט מהחיים שנשארו, וסחבק בתוכם, מתנוססות בגאון על הקירות הסדוקים של בית הקפה. זר אם ייכנס יראה מקום שהזמן עצר בו מלכת. סוג של מוזיאון. את שרה, שאותה אני נוהג לכנות הקיסרית האחרונה, לא מעניינים המתים, כמו גם החיים הבודדים שעדיין נאספים אצלה. כולם מבחינתה אידיוטים או משוגעים או סתם דרעקים. היא בת שמונים ושמונה ועדיין עובדת שישה ימים בשבוע, שלוש עשרה שעות ביום. מרבית הזמן מקטרת וזועפת. בשנה האחרונה הקיטורים מופנים בעיקר ללקוח וי.אי. פי שלה – אדון ראש העיר, רון חולדאי. השיפוצים שנערכו ברחוב הרסו לטענתה את תנועת הלקוחות בבית הקפה.

‘הוא הרס כל חלקה טובה! שינקין מת בגללו. כל העסקים נסגרים’.
 
אפשר לחשוב שלפני השיפוצים חיכו אצלך בתור’, אני מתגרה בה.
 
‘אתה אידיוט! אין כלב ברחוב, זה בית קברות, זה מה שהוא עשה משינקין’.
 
שינקין עובד לא רע. זה הקפה שהפך לבית קברות ולא מהיום ובטח לא בגלל השיפוץ. את סתם אוהבת להתלונן’.
 
‘אני מתלוננת? אני בחיים לא מתלוננת’.
 
כן כן.
 
‘תסתום את הפה שלך, דביל!’ רעמה בקולה הצרוד והעבירה סמרטוט, שלא מש מידה, על שולחן הפורמייקה הרעוע.
 
‘תשבי שרה, תשאירי את זה למלצריות, את כל הזמן מנגבת את השולחנות, כאילו מישהו ישב לצידם היום’.
 
‘גם כן מלצריות. תיראה אותן כל היום סיגרות סיגרות וסיגרות. לא לומדות לקח’, היא מצביעה על חלון הראווה בחזית, שם תלויים צילומים של השחקן עמוס לביא, האמן אורי ליפשיץ, ומספר נוסף של לקוחות פחות מוכרים שכולם לקו בסרטן הריאות ומתו בטרם עת.
 
‘תפסיקו כבר לעשן!’ היא מרימה עליהן את קולה. אך הן בשלהן, עומדות משועממות מעבר לבר ונושפות עשן. שרה נאנחת ומתיישבת לצדי. השעה היא שעת צהרים ואני הלקוח היחיד בקפה.
 
‘אפשר להשתגע, אין עבודה, אני לא יודעת למה אני פותחת, זה לא משתלם, בקופה אין אפילו כסף למלצריות. חירבן הכל, אני אומרת לך, חירבן את כל שינקין’.

‘שרה, בואי נטייל קצת ברחוב, אני רוצה להראות לך שהעסקים למטה, ליד הגינה, עובדים יפה מאוד. את פשוט צריכה לשפץ קצת, להחליף את השולחנות, כדי למשוך קהל חדש’.
 
‘שיפוצים בתחת שלי. למטה לא עובדים ולא בטיח, סיפרו לי שגם שם סוגרים עסקים. חוץ מזה נראה לך שאני אעזוב את הקפה לבד?’
 
‘הבנות כאן, ואין אנשים, ממה את פוחדת?’
 
‘תעשה לי טובה’, היא מחווה מולי תנועת ביטול, שולפת מתיקה המונח על השולחן ליפסטיק אדום עז ומורחת על שפתיה

‘פעם’, היא מתרפקת, ‘היה כאן הרבה יותר טוב. לא רק בקפה, בכלל. הבריטים לא היו צריכים לצאת מכאן’.
 
‘את פלמ”חניקית’, אני מתזכר אותה. ‘נלחמת בהם וסילקת אותם’.
 
‘כי חשבנו שאנחנו נעשה את העבודה הרבה יותר טוב מהם. אבל גורניש מיט גורניש. תאמין לי שאני מתחרטת שהם לא שולטים כאן היום. למה מי יש לנו? ביבי? שיילך לעזאזל!’.
 
אישה כבת ארבעים נכנסת לקפה. ‘כן, מה רצית?’ שרה פונה אליה בטון לא הכי סימפטי. הגברת בפתח מבקשת להתפנות בחדר השירותים. ‘הם מקולקלים, יש הצפה’, שרה משקרת אותה. שרה כבר מזמן איבדה את רגישותה כלפי שלפוחיות השתן של העוברים והשבים ברחוב. כעת יש לה עוד תירוץ להלין על חולדאי. ‘אלף פעם אמרתי לו שיבנה שירותים ציבוריים בשדרה. אלף ואחת פעמים וכלום לא עוזר. אומר שאין כסף’.
 
משתררת שתיקה. אני לוגם מכוס הקפה ומצית סיגריה. גבר זר נכנס פנימה ומתיישב ליד אחד השולחנות. הוא מבחין בסיגריה שבידי ומבקש ממני לכבות אותה. שרה פונה אליו. ‘זה בסדר, אני מרשה לו לעשן כאן, יש לו בעיות נפשיות’.
 
למרות הגיבוי שקיבלתי ממנה אני מבקש ממנו סליחה ויוצא לסיים את הסיגריה בחוץ.

עשר דקות לאחר מכן שרה מבחינה דרך החלון הפונה לרחוב אחד-העם בוותיק הלקוחות, שאול ביבר בן התשעים, שאף הוא היה פלמ”חניק. הוא רכוב על אופנים חשמליים, משרוקית בפיו. שרה אלרגית אליו. לטענתה הוא גונב לה עיתונים.
 
בזמן שהוא קושר את אופניו היא ממהרת לאסוף את רוב העיתונים מהשולחן ותוחבת אותם לארונית שמתחת לקופה הרושמת. שאול נכנס ושורק במשרוקית, כדי להרגיזה. היא גוערת בו, מצווה עליו לחדול מהשריקות. אני מעלה חיוך ואומר לה שבסוף הם יתחתנו. “אגיד לך מה?” היא פונה אלי. ‘כבר קברתי בעל אחד. לא יהיה לי אכפת לקבור עוד אחד’, היא מצביעה לעברו של ביבר. ביבר מחייך, אוסף את מעט העיתונים שהשאירה על השולחן ומתחיל למלא תשבץ.
 
שרה נדה בראשה ובודקת את מספר שטרות הכסף שבקופה. ‘חבל על הזמן, לא מבינה למה אני פותחת’, היא שוב רוטנת. ‘אז תסגרי כבר’, מתערב ביבר מבלי להרים את עיניו מהתשבץ. שרה אינה מתייחסת. היא עוטפת את זרועותיה בשאל ומתיישבת על אחד הכיסאות שעל המדרכה. כעבור שני רגעים היא קוראת לי. אני קם ויוצא אליה. ‘תעשה לי טובה, לך לקיוסק ותביא לי גלידה מאגנום, ותקנה גם לך’. היא מוסרת לי שטר של עשרים שקלים. אני לא לוקח מידה את השטר ופונה לעבר הפיצוציה הקרובה. אני מניח את המעדן הקפוא על צלחת לצד סכין ומזלג. ‘למה לא קנית לעצמך, דביל?’. ‘לא אוהב את הגלידה הזאת, מלאת שומן’. ‘נו, אז מה, אז תשמין קצת’. ‘חס וחלילה שרה, למה את מקללת אותי?’. אני צובט את בטני, שקצת תפחה לאחרונה. ‘כי אתה אידיוט, זה למה. מה, אתה בחורה צעירה, שפוחדת להשמין?’. ‘כן’, אני משיב. שרה בוצעת את הגלידה בסכין ונועצת בפיסה השמנונית את המזלג, כאילו שניצל מונח בצלחתה.
 
‘אתם לא מבינים כלום בחיים. גם מעשנים סיגרות כל היום, וגם מדברים שטויות על דיאטות. תעשה לי עוד טובה קטנה, תגיד לאחת הבנות לעשות לי נס קפה עם קצת אבקת שוקו. ותגיד להן שיעשו לך קפה ותיקח בורקס, אני מזמינה אותך. ובוא הנה רגע’, היא מצווה עלי לאחר שאני נכנס. חזרתי אליה והיא סימנה לי להתקרב לאוזנה. רכנתי לעברה. ‘תעשה לי טובה’, אמרה בלחש. ‘תשים לב שהאידיוט הזה לא יחביא את העיתונים מתחת לחולצה שלו. כבר תפסתי אותו כמה פעמים מפלח’.

כשעה לאחר מכן הגיעו לקוחות נוספים, ביניהם שדרן הרדיו ערן סבאג, לו היא קוראת ‘גלי צה”ל’, איש הקולנוע אריה ווייס והעיתונאי יוסי מלמן. ‘עכשיו באים?’ שרה נוזפת בהם. ‘רק שתדעו שאם תייבשו אותי כאן כל היום עם בוסי, אני מחר לא פותחת, ומצדי תלכו לשבת בגיהנום!’.
 
רבע שעה לפני הסגירה, שרה קמה ממקומה ונעמדת ליד הקופה. ‘יאללה אידיוטים’, היא מרימה את קולה. ‘מי שלא שילם שישלם, ומי ששילם שילך לקיבינימט!’.

היא או ט וטו בת שמונים ושמונה