ביום קייצי אחד בשנת 1904 טיילה קוקו שאנל בגינה הציבורית שבעיר מולין כשאישה לא מוכרת ניגשה אליה, אחזה בכוח בידה, משכה אותה אליה ולחשה באוזנה: ‘עתידך יהיה מלא בכסף ובגברים’. שאנל, שמאז ומתמיד נמשכה לעולם המיסטיקה והמסתורין, הייתה בטוחה שהאישה היא מגדת עתידות והגיבה בהתרגשות רבה. בנוסף לגילוי העתידות הושיטה לה זו טבעת קטנה עשויה זהב ונעלמה. במשך שנים האמינה שאנל שהטבעת הייתה מעין קמע ולא הסירה אותה מזרת יד שמאל, משוכנעת שלטבעת היה חלק בהצלחתה המקצועית יוצאת הדופן.
גבריאל בונר שאנל נולדה בעמק הלואר שבצרפת וגדלה עם שני הוריה חסרי ההשכלה וחמשת אחיה. כאשר הייתה שאל בת שש מתה אמה משחפת. אביה אלברט שאסנל (שם המשפחה המקורי) שנותר עם ששת הילדים, פיזר אותם אצל קרובי משפחה שונים, בעוד ששאנל הגיעה לבית יתומים של מנזר קתולי. באותה תקופה למדה מהנזירות תפירה וספגה מהן סגנון לבוש פשוט, שלימים יאפיין את עיצוביה.
כשהגיעה לגיל 18, עזבה שאנל את בית היתומים והחלה להופיע כזמרת מועדונים בערים מולין ווישי, שם אימצה את הכינוי ‘קוקו’. ארבע שנים לאחר מכן, פגשה את באטיין בלסאן, מגדל סוסים עשיר והייתה הפילגש שלו במשך תקופה קצרה. לאחר מכן עזבה אותו לטובת חברו ארתור אדווארד ‘בוי’ קפל, שהיה איש עסקים אנגלי. ובשנת – 1910, בזכות עזרה כלכלית מהשניים, פתחה את חנות הכובעים הראשונה שלה בפריז. בשלוש השנים הראשונות לפעילותה, פתחה שוב הודות לקפל, שתי חנויות נוספות, אחת בעיר התיירות ביאריץ והשנייה בדוביל שבנורמנדי והחלה לעצב ולמכור גם בגדים.
עם סוף מלחמת העולם הראשונה, תקופת הבל אפוק, שהתאפיינה באופנה נשית רהבתנית שכללה מחוכים, שמלות ארוכות ובדים כבדים, הגיעה לסיומה. וכתוצאה מכך שאנל הובילה את השינוי באופנה מתקופת הבל אפוק לזו המודרנית. בנוסף היא הבינה שצרכניות הבגדים מעדיפות נוחות על פני רהבתנות ולכן עיצבה בגדים בהתאם.
היא החלה לצבור פופולאריות, בעיקר בקרב החברה הגבוהה ופתחה את הסטודיו המרכזי של המותג בפריז, מול מלון ריץ בו התגוררה. בשנת – 1922 הוציאה את הבושם שאנל מספר 5 והייתה למעצבת האופנה הראשונה שהוציאה בושם. שאנל 5 היה שונה מבשמים שקדמו לו בכך שלא התבסס על ניחוח מפרח אחד, כפי שהיה נהוג עד אז, אלא הורכז מתערובת של חמישים ריחות שונים. הצלחתו של הבושם מיוחסת לעתים למרילין מונרו שפרסמה אותו כבושם בו היא משתמשת ומאז ועד היום הוא הנמכר ביותר בעולם.
שנות העשרים היו שנים של שגשוג עבור בית האופנה הנושא את שמה. היא שינתה את דפוסי הלבוש הנהוגים והשפיעה רבות על האופנה המודרנית הנהוגה עד היום. מלבד עיסוקה באופנה, הפכה שאנל גם לאשת החברה הגבוהה בצרפת של אותה תקופה. בין היתר היא עיצבה תלבושות עבור הבלט רוס, חברה לאישים מפורסמים כמו ז’אן קוקטו, פאבלו פיקאסו והשחקנית אודרי הפבורן, ואפילו ניהלה רומן קצר עם המלחין איגור סטרווינסקי.
היא הציגה פריטי הלבוש שלימים הפכו לפריטים המאפיינים את המוג – חליפה בשלושה חלקים, חולצה רחבה ולא חונקת וחצאית קפלים בכדי לאפשר תנועה רחבה ולא מוגבלת. הבדים היו בצבעים חלקים ולא מצועצעים. פריט נוסף שאפיין אותה היה השמלה השחורה הקטנה, שכיום נחשבת לפריט חובה במלתחה הנשית. היא הייתה המעצבת הראשונה שלקחה את הבד השחור, שהתקשר בעיקר לאבל ויישמה אותו בבגדי ערב.
בתקופת השפל הגדול ספג בית האופנה נזקים כלכליים, וכשהוכרזה מלחמת העולם השנייה שאנל החליטה לסגור את העסק. לאחר פלישת הנאצים בשנת -1940 החלה לנהל רומן עם קצין נאצי בכיר ובזכות קשרים אלה קיבלה אישור מיוחד להישאר בדירתה המפוארת במלון ריץ שבפריז. עם תום המלחמה, זכתה שאנל לביקורות חמורות מהציבור הצרפתי בשל קשריה עם הנאצים וכתוצאה מכך עברה לשוויץ, על מנת לאפשר למוניטין הרע שנוצר לה בצרפת להירגע.
בשנת 1954 חזרה לצרפת ולתעשיית האופנה שהשתנתה בעשר השנים בהן נעדרה. זו תקופה בה עלה בית האופנה של כריסטיאן דיור והחזיר לסדר היום את המראה הנשי. על מנת לזכות שוב חזרה בפופולאריות של המותג, יצאה שנאל מהשוק האירופאי לארצות הברית, שם זכתה לפופולאריות בקרב אנשי הוליווד, ביניהם אודרי הפבורן וגרייס קלי. בסוף שנות החמישים והשישים חזרה למעמדה הקודם ולהכרה כמעצבת אופנה נחשבת עוד בחייה.
עד יומה האחרון עבדה שאנל בסטודיו. היא ונפטרה מהתקף לב בשנת-1971. מאז, עבר מפעל הבשמים לשותפה לעקף פייר ורטהיימר אשר רכש בהמשך את בית האופנה כולו. לאחר מותו של פייר עבר בית האופנה לבנו אלן שהחליט לנסות ולשחזר את ימי התהילה של שאנל בחיפוש אחר מעצב חדש. וכך, בשנת -1983 הציע זה את תפקיד המעצב הראשי לקרל לגרפלד שעומד בראש המותג ובית האופנה עד היום.
תצוגת אופנה, סתיו-חורף 2008
עיצוביה של שאנל התאפיינו בפשטות ובאלגנטיות, בקווים גיאומטריים וצורות פשוטות, פונקציונאליים ונוחים לעבודה. שאנל נחשבת לפרסונה שתרמה רבות לתנועה הפמיניסטית באמצעות עיצוביה שעזרו לשחרר את האישה ולהעניק לה נוחות, זאת למרות שדיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם. למרות זאת, תמיד יזכרו אותה בשני דרכים, האחת כמעצבת שטענה כי ‘לבוש מותרות חייב להיות נוח אחרת זו לא מותרות’., והשנייה, איך לא – השמלה השחורה הקטנה.
