1. ‘אוֹמְרִים‘,שואל חיים נחמן ביאליק ,‘אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם-/מַה זֹּאת אַהֲבָה?’.
סימן השאלה הנראה בשיר ‘הכניסיני’ כדגל שהונף על אוורסט הייאוש הופך בשירים אחרים לסימן קריאה. ההתלבטות הכמעט ‘המלטית’ מתפענחת בכל פעם מחדש. וייאמר מיד: חוקר מקרי התשוקה בפואטיקה של ביאליק ימצא בכל שיר טביעת אצבע אחרת. במקום אחד דימה ביאליק את האהובה לאש (בשיר ‘אייך’), במקום אחר הוא הושיב אותה על החלון וראה איך היא ‘שׂוֹרְקָה שְׂעָרָהּ’ והצטיירה בעיני הבריות כזונה. למענה הוא היה מוכן לוותר אפילו על שיריו (‘וְתַחַת שִׂפְתוֹתַיִךְ יִכְבֶּה- נָא נִיצוֹצִי’ בשיר – ‘אייך’), והיא? למענו היא פקחה את ‘העיניים הרעבות’.
דמות האישה משתנה, כמעט משיר לשיר. פעם היא גדולה ומאיימת (‘כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה’ בשיר – ‘העיניים הרעבות’), ופעם היא נערה בודדה, העומדת כל היום מול המראה ו’חוֹשְׁבָה: מַה יְּהֵא בְּסוֹפָהּ?’ (בשיר ‘תרזה יפה’).
קל מאד להתאהב ביכולת להתחמק מהגדרה מילונית למילה ‘אהבה’, קל לחבר מושכות לשירים האלה ולהדהיר אותן למגרש פרטי. על סוסי האהבה הביאליקיים כל אוכף יהיה תבנית נוף היושב עליו.
2. ‘מִן הַחַלּוֹן/פֶּרַח עָצִיץ/כָּל-הַיּוֹם/הַגַּנָּה יָצִיץ/ כָּל חֲבֵרָיו-/שָׁם בַּגָּן, /הוּא לְבַדּוֹ/ עוֹמֵד כָּאן’. את השיר הנפלא הזה קראתי בעמוד כ”ד בספר ‘שירים ופזמונות לילדים’, הוצאת דביר). לא ידעתי בגיל שבע, לאיית את המילה בדידות, אבל אי אפשר היה לטעות בה. נחום גוטמן הוסיף חיוך לפרצופי הפרחים שבגן ודמעות לפרח שעל אדן החלון. במשך שנים ראיתי איך פרח העציץ פונה אל פרחי הגן ומבקש קן לתפילותיו הנידחות. כאשר הרים פרח זה את עלי הכותרות לשמים, גילה שאפילו הכוכבים רימו אותו. אזור הדמדומים הזה שבין הבדידות לרמאות הוא השיעור המרתק ביותר שלמדתי בבית הספר של חיים נחמן. זהו שיעור באקזיסטנציאליזם. התשוקה ושִברה. הקול השבור בשיר ‘אייך’ מול החושך ב’רק קו שמש’. צבעי המים מ’הזוהר’ מול מריחות הפחם ב’לפני ארון הספרים’. הדהרה המשוחררת מ’רוץ, בן-סוסי’ מול הקרניים המתאבדות של השמש ב’הקיץ גווע’.
3. חיים גליקסברג בספרו, ‘ביאליק יום-יום’, מספר, שלפני נסיעתו האחרונה של ביאליק לוינה הוא הלך להסתפר אצל מר קופילוב.’במספרה ישבו ילדי הספר. אומר אלישע לעוזי: זהו ביאליק. אל תקשקש, אומר הקטן לבכור, ביאליק זה רחוב. נאנח ביאליק, בשעת ניגוב פניו ואומר: ביאליק רחוב, ביאליק שיר ואין איש מעלה על דעתו, כי ביאליק זה, ייסורים קשים מייסרים אותו’. ביאליק המסתפר קרוב ללבי יותר מביאליק, שעל כרטיס הביקור שלו הדפיסו באותיות זהב את התואר ‘המשורר הלאומי’. אני מתכוון לא רק לעובדה הזאת, אלא גם לקריאת הכיוון. הנה, למשל, הסיפור ‘מאחורי הגדר’. אמרו לנו שנח עוזב את הבחורה בגלל הפספורט הלא-יהודי שלה. ואולי נח עוזב את הבחורה מפני שבמחזור הדם שלו זרם גם הרצון למרוד. הוא מרד בלימודים, בחברים, במשפחה ולכן מתבקשת גם המרידה באהבה. האפשרות הזאת קוסמת לי יותר כיוון שביאליק המציץ מאחורי הגדר הוא גם ביאליק של ‘הלילה ארבתי’, ביאליק האורב על חדרה של זו שאינה רואה ‘כִּי כְּיוֹנָה חֲרֵדָה בְּחַלּוֹנֵךְ / הִתְחַבְּטָה, הִתְלַבְּטָה נִשְׁמָתִי’. מסכת ה’משורר הלאומי’ לא התאימה לפניו של מי שלא ניסה להסתיר מאותן פנים את ‘העיניים הרעבות’.
4. ובכל זאת: לביאליק נדרש פחות מצעד וחצי כדי לעבור מהמגרש הפרטי למגרש הציבורי. הנה, למשל, ‘הוועדה ההיסטורית’ שהקימו אחד העם וההיסטוריון שמעון דובנוב לאחר פרעות קישינוב (אפריל 1903). ביאליק הוזמן למשלחת המחקר והתיעוד. הוא שהה בקישינוב מעל חודש. הוא היה יכול להריח את שאריות הדם, להפוך כל אבן בהריסות, להביט לניצולים בעיניים. מטרתו הייתה גם לכרוך את הדברים בספר, ולשם כך נסע אל בית חותנו ביער גורובשצ’ינה. במקום חיבור מלומד נכתבה הפואמה ‘בעיר ההריגה’, במקום דיו היסטורית האדימו פני המילים מצעקה. המשורר לא הניח לחוקר. הוא ניצח אותו בנוק-אאוט.
ברור שדו”ח היסטורי היה שומר יותר על האמת הארכיאולוגית (אם לנקוט את לשונו של אחד העם). ברור שבדו”ח היסטורי ביאליק היה נדרש לעובדות שאפשר להעיד עליהן בשבועה (מספר הקורבנות ,למשל). אבל אפילו ביאליק בתפקידו כ’משורר לאומי’ היה קודם כול משורר. הסיפור הזה בא גם להצדיע לאחד העם ולדובנוב שידעו כי אנטנות של משורר קולטות גם את הקולות הסמויים מן האוזן וגם להראות כמה גבוה היה מעמדו הציבורי של מי שחשב כי רק הוא, בחלבו ובדמו, משלם את מחיר הבערה.
5. אם אני צריך לבחור שיר אחד כדי להניח אותו בקדמת חלון הראווה הביאליקי הרי שהשיר שלי הוא ‘הקיץ גווע’:
הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם
וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן
שֶׁל-שַׁלֶּכֶת הַגַּנִּים וְשֶׁל-עָבֵי עַרְבָּיִם
הַמִּתְבּוֹסְסוֹת בְּדָמָן.
וּמִתְרוֹקֵן הַפַּרְדֵּס. רַק טַיָּלִים יְחִידִים
וְטַיָּלוֹת יְחִידוֹת
יִשְׂאוּ עֵינָם הַנּוֹהָה אַחֲרֵי מְעוּף הָאַחֲרוֹנָה
בְּשַׁיָּרוֹת הַחֲסִידוֹת.
וּמִתְיַתֵּם הַלֵּב. עוֹד מְעַט וְיוֹם סַגְרִיר
עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה:
‘בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה’.
תרס”ה.
בבית הראשון מחליף ביאליק את העט במכחול.הצבעים שלו הם: זהב, ארגמן,שלכת וענני ערב. האסוציאציה היא דם. התנועה בסלאו-מושן. שום דבר לא מת ברגע הזה. הכול גווע, הכול מתבוסס. לא מנכים שליש על התנהגות טובה.
בבית השני תהליך ההתרוקנות מתחיל בפרדס, עובר לטיילים ולטיילות ומסתיים בנדידות החסידות לארצות החום. על החוט הדמיוני הנמתח מעיני אחרוני הטיילים לכנפי החסידות אפשר לתלות שאריות שמחה מהקיץ. בבית השלישי חותך ביאליק מהטבע ללב. הגשם שעוד מעט יתדפק על החלון, ילחין בלב הבריות קונצ’רטו לדיכאון וחורף. אם בבתים הקודמים דובר על גסיסה , הרי שיום הסגריר הראשון חותם בבית השלישי רשמית על תעודת הפטירה של הקיץ. הלהטוט בין הטבע לאישי בשיר הזה הוא נפלא. ביאליק מאניש את הטבע ובאותה מידה כאשר צריך למצוא קול לדפיקות הלב האנושי הברירה הכמעט טבעית היא לאסוף את הקול הזה מהטבע, מקולו של מר גשם העתיד להזכיר לחלון ולמי שיושב מאחוריו כי תמו ימי הטיול בפרדס. כל זה עד לשתי השורות האחרונות?ביאליק כותב בהן:
‘בְּדַקְתֶּם נַעֲלֵיכֶם? טִלֵּאתֶם אַדַּרְתְּכֶם?
צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה’.
השורות האלה באות שנייה לאחר שהשיר מתפקע מפיוט. הדובר מנחית את תיאור זהב העלים, והלב המתייתם אל המקום שבו החורף אינו רק משבר נפשי ,אלא גם תופעה פיזית שיש להתכונן אליה .
הוא מתכתב עם מסכת שבת. שם כתוב:’ג’ דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה: עישרתם? עירבתם? הדליקו את הנר’. ההתכתבות אירונית, כמובן. אך מעבר לנר ההופך לשק תפוחי אדמה יש בהכתבות הזאת גם מפגן לשוני מרהיב. ביאליק הופך את השפה ללונה פארק. הוא מושיב מלים על גלגל ענק, נותן לראשן לגעת בשמים ובאותו לונה פארק הוא לא שוכח את הנדנדות הצמודות לאדמה. הא”ב משחק בידיו כפלסטלינה ובשיר הזה הוא מפסל ממנה גם חיוך.
השאלה היא :האם שתי השורות האחרונות באות כטיפות דיו המחלחלות בכוס מים ומכחילות שם הכול? האם כל הזהב המותך בשיר מתיאור השלכת ועד לעוגמת הלב אינם אלא רק הקדמה לחוט ולמחט שיטליאו ביד גסה את אדרת החורף? ובכלל, מי שחשב שאחרי הצווי לתפוחי האדמה מסתיים השיר נוכח לדעת שהשיר לא תם. הוא רק מתחיל. הקיץ אולי גווע אבל המכחול השירי של ביאליק מנציח את הגוויעה הזאת על קיר הקלאסיקה במוזאון השירה.
6. אני מלמד את שירי ביאליק גם בבית ספר תיכון. היה לי תלמיד שאחרי השורה ‘הַלַּיְלָה אָרַבְתִּי עַל-חַדְרְךָ’ רצה לשלוח את המשורר לתא המעצר באשמת הצצה. אותו תלמיד מצא בבית ביאליק משקפת על אדן החלון וסימן אותה כ’מוצג משפטי’. ההסבר כי פעם היה אפשר לראות מאותו חלון את הים, ולכן המשקפת, לא שכנע אותו. תלמיד שני הצמיד ל’לבדי’ את ‘בדד’ של זוהר ארגוב, וכרת ברית ערים תאומות בין אודסה לבית הכנסת בשכונת התימנים שבראשון לציון.
השלישי דיבר על סאדו והראה איך הבחורה מ’בין נהר פרת ונהר חידקל’ מבקשת מהציפור לחפש לה אהוב ‘ובאשר תמצאיהו- כפתי אותו והביאיהו’. תלמידה אחרת, שהייתה עולה חדשה ממוסקבה ושאת תצלומיה אפשר היה לראות כבר אז במדורי האופנה, שאלה אותי, בעברית בת מאה מילה, אם ביאליק היה הומו. היא חיזקה את השאלה בשורה ‘וָאֵבְךְּ בִּנְדוּדֵי לֵיל, וָאֶשֹּׁךְ כָּרִי’ (מתוך – ‘אייך’) ואמרה ש’נושך כריות’ בשפת הרחוב הוא אחד מכינויי אוהבי הגברים.
ויש עוד דוגמאות. וכל דוגמה היא עוד כיסא בכיתה שעל הלוח מולו מנוקדת בגיר השורה ‘לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר’.
7. כוכבי קבוצת הכדוריד של הפועל רמת גן ב – 1970 היו פרץ גרינפלד ואיגור ביאליק.
קריאת העידוד של הקהל הייתה: ‘חי”ת – נו”ן – ביאליק. יו”ד- למ”ד- פרץ’.
זה נשמע מוזר, זה נשמע מעט סוריאליסטי אבל כאוהד הרגשתי גאווה. הרגשתי שלקול התפילות הנידחות יש גם סאונד של כדור מוקפץ.
נ.ב.
באחד מימי האינתיפאדה הראשונה, בנסיעה צפונה ישבה לידי באוטובוס ילדה ערבייה. הנהג הדליק רדיו להשמיע חדשות. אחריהן מישהי שרה את ‘הכניסיני’. הילדה עצמה עיניים והפכה ברגע את ההברה האשכנזית להברה ערבית. לשיר שכתבתי עליה קראתי ‘חוואג’ה ביאליק’:
יַלְדָּה עַרְבִיָּה שָׁרָה שִׁיר שֶׁל בְּיַאלִיק
וְצֵל כַּנְפֵי הָאוֹטוֹבּוּס מַשְׁחִיר אֶת עֲצֵי הַזַּיִת
בְּפִתּוּלֵי וָאדִי עַרַה.
אֵין אֵם, אֵין אָחוֹת וְעֵינֶיהָ מְגַלְגְּלוֹת
מֵעַפְעַף לְעַפְעַף אֶת רַמָּאוּת הַכּוֹכָבִים
שֶׁל חַוַאגַ’ה בְּיַאלֵיק.
פַּעַם קָרָאתִי כִּי הַסִּימָן הָרִאשׁוֹן
הַמְּבַשֵּׂר אֶת כִּבְיוֹנוֹ הַקָּרֵב שֶׁל כּוֹכָב
הוּא נְפִיחוּת בּוֹלֶטֶת
וְהִתְאַדְּמוּת בָּאֲזוֹרִים הַחִיצוֹנִיִּים.
עַל הָרֵי שְׂפָתֶיהָ נִמְרַח שְׁטִיחַ אֹדֶם
וְעִקְּבֵי הַשִּׁיר נָקְשׁוּ דוֹ, נָקְשׁוּ לָה.
מִילְיוֹנֵי שָׁנִים נִמְשֶׁכֶת הַהִתְמוֹטְטוּת עַד שֶׁנֶּהְפָּךְ הַכּוֹכָב
לְכַדּוּר מְלֻבָּן.
אֶת יִתְרַת הַחֹם הוּא מַקְרִין אֶל הֶחָלָל
שֶׁל בַּיִת לֹא גָּמוּר.
הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁנִּשְׂרְפָה בְּלַהֲבָהּ נִקְּדָה בְּזֵעָה אֶת הַגּוּפִיּוֹת
הַכְּחֻלּוֹת שֶׁל הַפּוֹעֲלִים
וְקוֹל תְּפִלּוֹתָיו הַנִּדָּחוֹת שֶׁל הַמּוּאַזִּין נִפְרַשׂ
כְּשָׁטִיחַ פָּרוּם עַל גַּבּוֹ שֶׁל חֲמוֹר
שֶׁנִּגְמַר לוֹ הַסּוּס.
נ.ב. 2:
באוקטובר 2004 הצגתי במוזאון לאמנות ישראלית ברמת גן תערוכה של 10 רישומים בעקבות 9 שירים של ביאליק. אוצר התערוכה, מאיר אהרונסון, ניסה לתאר מפגש דמיוני ביני לבין ביאליק על הספסל בגן אברהם, שביאליק נהג לשבת עליו בימים שגר ברמת גן. על קיר המוזאון תליתי כמה דפים שתלשתי מספר שיריו .על הדפים ציירתי את מה שרציתי להגיד לו. הרגשתי כמו אותו אדם המכונה ‘קדמון’ שחרט על קיר המערה שלו את פני החיות שפחד מהן. הציור הפך את שיני הטרף למשהו מבוית, נשלט, ולכן כשיצא לציד הרגיש חזק יותר.
אם לגייר את המטפורה, הרי שמאז המפגש שלי בעמוד כ”ד בספר – ‘שירים ופזמונים לילדים’, ביאליק הוא אריה בג’ונגל המילים שלי. הנה ,מתוך אותה תערוכה, הסוד שלחתי ל’זהר’:
